טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

שיחה לפרשת כי תבוא

דברים כח
(מה- מח) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ:
 וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ יְקֹוָק בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ:
 
דבר פשוט שנלמד מפרשתנו שבה אנו נפגשים עם הברכות והקללות – אצל עם ישראל בשונה מעמים אחרים התנאי להצלחה בכל תחום הוא הקרבת אלקים שכמובן נגזר מקיום המצוות שלנו, באדם הפרטי יש מצב של צדיק ורע לו רשע וטוב לו אך בכלל עם ישראל הכל תלוי ברמה הרוחנית של העם, כולנו אומרים זאת כמה פעמים ביום בק"ש – אם שמוע תשמעו ונתתי גשמכם בעתו... אך התורה טורחת ומפרטת בפרשתנו ובפרשת בחוקותי איך השמיעה בקול ה′ של עם ישראל משפיעה על כל תחומי החיים שלנו – בתחום הכלכלי, רפואי, בטחוני, שלום בארץ, מלחמות – וצריך לשנן תובנה פשוטה זו שוב ושוב ולא להתבייש לומר אותה בכל הזדמנות – שאלת המחץ בויכוחים בעניני הסכמי שלום היא ומה האלטרנטיבה שלכם? הלנצח נאכל חרב? חייבים לנסות הסכם שלום! – לא להתבייש לומר יש לנו אלטרנטיבה מובטחת מבורא העולם – "אם בחוקותי תלכו ונתתי שלום בארץ".
"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל"
 
 
רש"י דברים פרק כח
(מז) מרב כל - בעוד שהיה לך כל טוב
 
לפי רש"י – "בשמחה ובטוב לבב מרב כל" = בזמן שמחה, בזמן שהיה לך כל טוב והיה לך קל לעבוד את ה′ ובכל זאת לא עבדת את ה′, ומסביר האו"ח הקדוש שאין כאן סיבה לכל הקללות שנאמרו עד כה ( שהרי לכך נאמר בפס′ מה′ – כי לא שמעת בקול ה′ ) אלא פתיחה לפסוקים הבאים וכך באמת נראה הפשט שבגלל שלא עבדת את ה′ מתוך רב כל תעבוד את אויבך בחוסר כל ( פס′ מח′ ).
 
אלא שישנו הסבר שונה שמופיע ברמב"ם - שישנה כאן ביקורת על צורת עבודת ה′ של עם ישראל שלא עבדו את ה′ בשמחה –
רמב"ם שופר וסוכה ולולב ח, טו
השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה′ אלהיך בשמחה ובטוב לבב, וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר +שמואל ב′ ו′+ ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני, ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה′ שנאמר +שמואל ב′ ו′+ והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה′.
 
 ומוסיף השל"ה בשם האר"י - שלא עבדת את ה′ בשמחה מרוב כל – מ"ם היתרון - יותר בשמחה מכל יקר שבעולם מכל מיני תענוגים שבעולם.
ניתן לשלב ולומר שבגלל שעבודת ה′ לא היתה בשמחה שזה מראה על חיבור פנימי והזדהות עם המצוה, ממילא גם כשקל לעבוד מבחינת התנאים החיצונים האדם יגיע לכך שלא יעבוד שהרי אינו מחובר באמת לעבודת ה′, שהרי מי ששמח במצוות באמת, אין עבודתו תלויה בגורמים חיצונים אם קל או קשה לעשות.
 
 
הרמב"ם כותב שלשמוח בעבודת ה′ זו "עבודה גדולה" – ניתן לפרש בשני מובנים –
1 – יש כאן חשיבות גדולה לשמחה בעבודת ה′
2 – זו עבודה קשה לשמוח בעבודת ה′ שהרי אין זו מצוה נקודתית אלא מצוה הכוללת את כל המצוות , מצב נפשי שצריך ללוות אותנו בכל חיינו וזה דבר קשה – בספר הליקוטים מסביר מדוע לא מנה הרמב"ם מצוה זו בספר המצוות מפני שזו מצוה הכוללת את כל התורה כולה וכמו שהרמב"ם הקדים בשורשים שאינו מונה מצוות הכוללות את כל התורה.
רמב"ם יום טוב ו
הלכה יז
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר +דברים ט"ז+ ושמחת בחגך וגו′, אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.
הלכה יח
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל +דברים ט"ז+ לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר +הושע ט′+ זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר +מלאכי ב′+ וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.
 
הרמב"ם אומנם מדבר על הביטויים החיצונים של השמחה כריקוד ואכילה וקניית מתנות אך כמובן שמהותה של השמחה היא שמחה פנימית נפשית של שלמות רוחנית שהביטויים שלה הם גם מעשים חיצונים, וצריך להזהר לא להתפס ח"ו לטפל ולקיים רק את הביטויים החיצונים שאז מגיעים להוללות ושטות ולא לשמחה -
רמב"ם יום טוב פרק ו′ הלכה כ′
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר +דברים כ"ח+ תחת אשר לא עבדת את ה′ אלהיך בשמחה ובטוב לבב (מרב כל) הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
 
תהלים ק
(ב) עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה:
 
מדוע חשובה כ"כ השמחה בעבודת ה′ עד שראוי להפרע ממנו אם חסר לו דבר זה ?
1 - השמחה מראה על הזדהות נפשית מלאה עם עבודת ה′ – אנו יודעים איך אנו מרגישים כשאנו נאלצים לעשות דבר שאנו לא אוהבים ומצד שני איזו שמחה מציפה אותנו כשחיכינו לדבר מסויים שאנו מאוד אוהבים וסוף סוף זכינו לו – ואם אדם עובד את ה′ בלי שמחה זה מראה על כך שאין לבו שלם עם המצווה – ישעיה כט,יג – "יען נגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלמדה"
2 – אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה – כדי שאדם יוכל להתקרב אל ה′ הוא צריך להיות במצב נפשי שמח.
שבת ל, ב
ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר +מלכים ב′ ג+ ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה′.
 
3 – אדם מטבעו מחפש חיים שמחים, וייקל עליו לעבוד את ה′ ולעמוד בפיתויי היצר כשעבודת ה′ מלווה תדיר בשמחה, ובנוסף אנשים אחרים שיראו איך עובד ה′ שמח תמיד בכל מצב זה ימשוך אותם לעבודת ה′. – וכ"כ בעל הנתיבות שלום בקונטרס נתיבי החינוך בפתיחה בעמ′ ח′ – "עיקר פעולת המחנך בזמננו צריכה להתרכז בנקודה זו להחדיר בתלמידים את מתיקות התורה, ולהקרין אור בכל ענין שלומדים , בצורה שתגרום להם להרגיש בפועל שכל תענוגי החיים הם כאין ואפס לעומת התענוג העילאי הזה".
הביטויים החיצונים הם תוצאה של שמחה פנימית אך הם גם מהווים אינדיקציה למתחולל בתוך תוכו של האדם.
דבר נוסף חשוב שעולה מחז"ל שרק שמחה של מצוה היא השמחה האמיתית שתחזיק מעמד ואינה תלויה בדבר ולא במצב כלכלי או ביטחוני או רפואי.
וכתב בחובות הלבבות בשער עבודת האלקים פרק ג′ שזהו השכר לצדיקים בעוה"ז השמחה והמתיקות בעבודת ה′, והוסיף בפירוש על החובות הלבבות המרפא לנפש בשם השל"ה דף מט′ שהאר"י ז"ל העיד על עצמו שלא זכה לכל המעלות הגדולות מה שזכה לרוח הקודש כמפורסם רק מחמת שהיה שמח מיד כשעשה שום מצוה.
 
ספר השל"ה הקדוש - שער האותיות - אות ת′ תשוקה (א)
והוא החשק והאהבה להשם יתברך ולתורתו הקדושה ולמצותיה, ולשמור ולעשות ולקיים את הכל בשמחה גדולה שישמח שזוכה לעבוד את השם יתברך ולהיות דבק בו. וזה לשון ספר חרדים, מתנאי קיום המצוה השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו - דורנא דשדר ליה הקב"ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מהר"י אשכנזי זצ"ל (=האר"י הקדוש) לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית, ואמר דהיינו דכתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה′ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם מכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות, עכ"ל:
 
 
 
 
 כיצד משיגים שמחה אמיתית בעבודת ה′ ?
1 - וידעת היום והשבות אל לבבך – קודם כל צריך להעמיק בידיעה שזה הדבר הכי טוב לנו לקיים מצוות וללמוד תורה, ואשרנו שזכינו שהרי ישנם רבים שלא זכו לדעת זאת ולקיים זאת -
מגיד משנה הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה טו
השמחה שישמח אדם בעשיית מצוה וכו′. דברי רבינו מבוארים בכ"מ בגמרא ובבמה מדליקין (שבת ל′:) אמרו ושבחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה. ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני:
 
ספר מסילת ישרים - פרק יט - בביאור חלקי החסידות
הב′ הוא השמחה, והוא עיקר גדול בעבודה, והוא מה שדוד מזהיר, ואומר (תהלים ק′): עבדו את ה′ בשמחה בואו לפניו ברננה. ואומר (שם ס"ח): וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, וארז"ל (שבת ל′): אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה, ועל הפסוק שזכרנו למעלה עבדו את ה′ בשמחה, אמרו במדרש (מדרש ש"ט [ילקוט שמעוני על תהילים ק′]): א"ר [איבו] כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו שהם השלימות האמתי והיקר הנצחי, ואמר שלמה במשל החכמה (שה"ש א′): משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, כי כל מה שזוכה האדם ליכנס יותר לפנים בחדרי ידיעת גדולתו יתברך יותר תגדל בו השמחה, ויהיה לבו שש בקרבו. ואומר (תהלים קמ"ט): ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם:
 ודוד שכבר הגיע אל המעלה הזאת שיעור גדול, אמר (שם ק"ד): יערב עליו שיחי אנכי אשמח בה′. ואמר (שם מ"ג): ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכנור אלהים אלהי. ואמר (שם ע"א): תרננה שפתי כי אזמרה לך ונפשי אשר פדית. והיינו כי כל כך היתה מתגברת בקרבו השמחה, שכבר השפתים היו מתנענעות מאליהם ומרננות בהיותו עוסק בתהלותיו ית′, וכל זה מגודל התלהטות נפשו שהיתה מתלהטת בשמחתה לפניו, הוא מה שסיים ונפשי אשר פדית. ומצינו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחיסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר (דברים כ"ח): תחת אשר לא עבדת את ה′ אלהיך בשמחה ובטוב לבב, ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, התפלל עליהם שתתקיים המדה הטובה בהם ולא תסור, הוא מה שכתוב (ד"ה א′ כ"ט): ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך ה′ אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך.
 
אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו.
 
אך כמו שאנו מכירים את עצמנו לא מספיק ללמוד על כך בהעמקה פעם אחת אלא צריך לשנן זאת שוב ושוב ורגע לפני שמתחילים מצוה לשנן זאת שוב וכך לגשת לעבודה מתוך שמחה, וכך מדוייק במדרש שמביא המסל"ש – "כשתהיה עומד לפני להתפלל יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלהים שאין כיוצא בו" – כשתעמוד להתפלל, רגע לפני שתתחיל תעצור שניה ותחשוב.
2 – האדם מורכב לא רק משכל אלא מגוף וחושים ומושפע מהם ולכן לא מספיק רק לחשוב על הסיבה לשמחה אלא צריך גם לעשות את הביטויים החיצונים שלה – אחר המעשים ימשכו הלבבות, כמובן שרק אם האדם למד קודם על סיבתה של השמחה הרוחנית אז השמחה החיצונית תעורר את הפנים, אך אם הפנים ריק לא יתעורר כלום – ורואים זאת בפורים – נכנס יין יצא סוד – מה שיש בפנים של האדם יוצא. ולא יוכל האדם לומר שהוא שמח בתוכו ולא צריך להראות זאת במעשים שהרי כל התורה בנויה כך שרחמנא לבא בעי אך חייב להיות לכך ביטוי חיצוני – כמו שלא יתכן שיאמר שתפילה היא עבודה שבלב ולכן אינו חייב לומר את המילים, או שמצוות התשובה היא עבודה בלב רוחנית ולכן לא צריך להתודות בפיו.
ספר מסילת ישרים - פרק ז
וְאָמְנָם כְּבָר יָדַעְתָּ שֶׁהַנִּרְצֶה יוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ הוּא חֵפֶץ הַלֵּב וּתְשׁוּקַת הַנְּשָׁמָה. וְהוּא מַה שֶּׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּל בְּחֶלְקוֹ הַטּוֹב וְאוֹמֵר (תהלים מ"ב ב′), "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַּעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים" וגו′, (שם ד, ג) "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה′". (שם סג, ב) "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי". וְאוּלָם הָאָדָם אֲשֶׁר אֵין הַחֶמְדָּה הַזֹּאת לוֹהֶטֶת בּוֹ כָּרָאוּי, עֵצָה טוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁיִּזְדָּרֵז בִּרְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁתִּוָּלֵד בּוֹ הַחֶמְדָּה בַּטֶּבַע, כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית, וּבְוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מְסוּרָה בְּיָדוֹ הִיא הַחִיצוֹנָה מֵהַפְּנִימִית, אַךְ אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ מִמַּה שֶּׁבְּיָדוֹ, יִקְנֶה גַם מַה שֶּׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ בְהֶמְשֵׁךְ, כִּי תִוָּלֵד בּוֹ הַשִּמְחָה הַפְּנִימִית וְהַחֵפֶץ וְהַחֶמְדָּה מִכֹּחַ מַה שֶּׁהוּא מִתְלַהֵט בִּתְנוּעָתוֹ בְּרָצוֹן. וְהוּא מַה שֶּׁהָיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר (הושע ו), "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה′". וּכְתִיב (שם יא), "אַחֲרֵי ה′ יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג":