טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

נצבים - וילך

"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא. לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. ולא מעבר לים היא לאמור מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמיענו אותה ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יא-יד).
אם התורה טורחת להרגיע אותנו בהבטחתה שהשגת "המצווה הזאת" היא אפשרית – לא בשמים ולא מעבר לים – סימן הוא שאכן מחשבה כזו עלולה לקנן באדם. אך מדוע? ומהי "המצווה הזאת", הנראית כה רחוקה מן האדם אך לאמתו של דבר קרובה אליו מאוד בפיו ובלבבו?
במבט ראשון, "המצווה הזאת" מוסבת על כל מצוותיה של התורה כמכלול אחד – כבהצהרות רבות בספר דברים, דוגמת: "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום" (ח, א; רבינו בחיי). התורה מאשרת את אפשרותו של האדם מישראל לקיימה. אין היא דורשת ידיעת נסתרות או עשיית פלאות, או כל דבר על-אנושי אחר – "לא בשמים היא" הוא פירוש לקביעה כי "לא נפלאת היא". וכך אין היא דורשת מאמצים אנושיים מעבר ליכולתו של האדם – היא אינה "מעבר לים". התורה מדגישה שמצוותיה אינן רחוקות מן האדם על כל מימדיו – "שכל המצוות עיקרם בלב, ויש מהם זכר בפה לחזוק הלב ויש מעשה כדי שיזכור בפה" (ראב"ע). התורה גם מבטיחה בכך את עצמאותה של לדורות, ומונעת את השיח האל-טבעי מן הדיון ההלכתי – בין בקדושה (כמעשה תנורו של עכנאי, בבא מציעא נט, ע"ב) ובין, להבדיל, בנסיונות להוסיף או לגרוע עליה ("אמר להן משה שלא תאמרו משה אחר עומד ומביא לנו תורה אחרת מן השמים, כבר אני מודיע אתכם ′לא בשמים היא′ – שלא נשתייר הימנה בשמים"; דברים רבה, ח).
במקומות מספר חז"ל ייחדו את "המצווה הזאת" למצוות לימוד התורה וראו בדימויים המקראיים תמרורי אזהרה בפני תכונות והתנהגויות העלולות לבטל את האדם מן העיסוק בתורה או מהפנמתה. כדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: "לא בשמים היא – לא בגסי הרוח היא מצויה, ולא מעבר לים היא – לא במהלכי מעבר לים היא" (ג, ח; עירובין נה, ע"א).
הרמב"ן זיהה את "המצווה הזאת" עם מצוות התשובה האמורה בפרשה הסמוכה לפניה. "בפיך ובלבבך לעשות" – שיתודו את עוונם ואת עוון אבותם בפיהם וישובו בלבבם אל ה′ ויקבלו עליהם היום התורה לדורות". גם בגלות הקשה ביותר התשובה אינה מותנית בתוכחת הנביאים או בהדרכת החכמים (ספורנו), אלא מצויה לאדם בכל עת ובכל מקום.
אך קיים לכל אלה – למצוות, ללימוד התורה ולתשובה – מכנה משותף עמוק, והוא הקושי האינהרנטי הטבוע בכולם. הפער בין הבורא לבין הנברא הוא אינסופי. כלום יכול האדם, המוגבל והחשוך, להרהיב עוז בנסיון להבין את דבר ה′? כלום ראוי הוא שיתעטף באצטלת קדושת המצוות? וכלום יוכל לתקן את אשר עוותו – כאשר תתגלה חרפת חטאיו בפני הבורא? הלא האדם הוא "בריה קטנה, שפלה, אפלה; עומד בדעת קלה, מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד ′כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו′ מה אנוש כי תזכרנו וגו′" (רמב"ם, יסודי התורה ב, א). אכן דומה ש"המצווה הזאת" על כל פירושיה היא "בשמים", "מעבר לים" – היא נבדלת מן האדם; היא טרנסצנדנטית ואינה בת השגה.
התורה משיבה ומצביעה על האימננטיות של "המצווה הזאת", אף שאינה נתפסת בכלים רציונליים. זאת, לא על ידי הוזלתה אלא בהצביעה על היסוד הנשגב הקיים באדם עצמו: "בפיך ובלבבך לעשותו". משעה שנברא האדם בצלם א-לוהים, שוב אין השמים הגבול להשגתו. שומה על האדם לשמור על צלם זה, ועל כן לא בגסי הרוח היא מצויה. על האדם לשאוף שאיפה אינסופית השמימה, ועליו לדלות ממעמקי ים הנפש שלו עצמו את עומק המשמעות של "המצווה הזאת" – של תורה, של מצוות ושל תשובה – "כי קרוב אליך הדבר מאוד".