טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

לפרשת חיי-שרה: ממדיו השונים של הקנין / מיכאל בריס

 

התורה פורשת בפנינו בהרחבה את תיאור רכישת הקבר של שרה בידי אברהם מאת עפרון החתי. תהליך הרכישה כולו – מִשלב המשא והמתן וכלה בתשלום בפועל – מתרחש אל מול בני חת. אברהם קם מהמספד ופונה אל בני חת בבקשה לתת לו אחזות קבר. הוא אף פונה אל עפרון, בעל השדה, דרכם – "ופגעו לי בעפרון בן צחר". ועפרון היושב "בתוך בני חת" עונה לאברהם אף הוא "באזני בני חת, לכל באי שער עירו". גם המשא ומתן המזרחי המתנהל בין אברהם ועפרון, על כל הדקויות שבו, נעשות "לפני עם הארץ", "באזני עם הארץ", "באזני בני חת". בסופו של דבר, שדה המכפלה קם "לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו".
מדוע הפומביות הזו? אם השדה הוא של עפרון, הרי שהעסקה שייכת לתחום המשפט הפרטי ולא למשפט הציבורי – ומדוע אברהם מערב את כל באי שער העיר בעסקה זו?
השערה אחת נובעת מן האופי הייחודי של הנכס המבוקש. ראשית, יתכן ואברהם מבקש לנצל את המעמד הציבורי כדי להפעיל לחץ על עפרון כדי שהלה יאות לוותר על החלקה המיוחדת – היא מערת המכפלה. אברהם שם את עינו על מקום מיוחד זה, והוא יודע שעצם הפניית תשומת הלב עשויה להכשיל את העסקה. בסופו של דבר הוא אף משלם סכום גבוה עבור הרכישה. אולם אברהם מעוניין בהבטחה הציבורית שנעשית עוד לפני שהוא מגלה את קלפיו, "במבחר קברינו קבור את מתך, איש ממנו את קברו לא יכלה ממך מקבור את מתך". רק אז הוא מודיע את מבוקשו הספציפי – לרכוש את "מערת המכפלה אשר לו, אשר בקצה שדהו".
באופן רחב יותר, אברהם מבקש את רשות הציבור לקבוע בית קברות בגבולות העיר. כנראה "צריך אדם ליטול רשות מגדולי העיר לעשות בית הקברות, ולפיכך שאל רשות מהם" (בעלי התוספות). יתירה מזו. אברהם מציג את עצמו כגר ותושב. שמעתי פעם בירושלים מפי הרב אהרון סולובייצ′יק זצ"ל ש"גר" הוא כלשון "גרגיר" – המבטאים שניהם בדידות ותלישות גם יחד. כנגד מציאות זו, אברהם מבקש "אחוזת נחלה" – נקודת אחיזה בארץ, מקום בו יוכל לאחוז ולהאחז, מרחב אשר יעבור לדורות הבאים שלו. כאן לראשונה מתחילה הבטחת הנחלה להתקיים (ראב"ע). הקמת זכות קניינית אשר תשפיע על נחלת דורות נושאת עמה השלכות ציבוריות. אינו דומה הכבוד שנותנים לזר ומכנים אותו "נשיא א-לוהים" להענקת זכויות קנין ונחלה. לא די בסגירת עסקה עם עפרון. לשם קבלת זכויות של נחלה היה על אברהם לרכוש זכויות אלה בהסכמה ציבורית רחבה באזני ולעיני בני חת.
במבט רחב אף יותר, ניתן להבין את הצורך בהכרה ציבורית בכל רכישת מקרקעין. בניגוד למטלטלין, הנמסרים מיד ליד, אין אפשרות למסור מקרקעין, וגם לא ליטול אותם וללכת. גם אם ישחית את פניה, הארץ לעולם עומדת (קהלת א, ד). במקרה הטוב הקרקע היא זו שתקלוט את האדם לאחר חייו –  "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). היא האוחזת ולא האדם. קנין מקרקעין מתבטא בשליטה פונקציונלית, ובמוסכמה ציבורית – ולא בשליטה מוחלטת כבמטלטלין. מוסכמה זו משרטטת את גבולות השליטה השונים. לפי ההלכה היהודית קרקע נקנית בכסף, בשטר ובחזקה, המבטאים את התמורה, את הפומביות ואת השליטה הפונקציונלית של הרוכש בנכס. הירושלמי (קידושין פרק א הלכה ה) אף מתאר את הליכי הרכישה שקדמו להלכה שלנו, תוך זיקה למעמד הציבורי שלהם –
בראשונה היו קונין בשליפת המנעל הדא היא דכתיב "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה שלף איש נעלו וגו′"ואכן בפרשת הגאולה והתמורה שבמגילת רות המקרא מדגיש את הממד הפומבי של המעשה. בועז לוקח עשרה אנשים מזקני העיר ומושיב אותם בשער, ומעיד אותם על כניסתו לנחלת המת במקומו של הגואל שקדם לו. המעמד הוא ציבורי: "ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים – ′עדים!′". הירושלמי ממשיך ומתאר את גלגולי העברת נחלה בהליך שאינו מוכר לנו, המבליט אף הוא את הממד הציבורי של העברה זו:
חזרו להיות קונים בקצצה. מהו בקצצה? בשעה שהיה אדם מוכר שדה אחוזתו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומרים נקצץ פלוני מאחוזתו. ובשעה שהיה מחזירה לו היו עושין כך ואומרים חזר פלוני לאחוזתו.
רק לאחר מכן "חזרו להיות קונים בכסף ובשטר ובחזקה" (שם). גם כאן, רכישת נחלה, ואולי כל רכישת מקרקעין, חייבה מעמד פומבי על מנת להעניק לה תוקף: "באזני בני חת. ולא בינו לבין עצמו, אלא להשמיע לכל באי שער עירו שלא תהא מתנתא טמירתא [=מתנה הניתנת בהחבא] ויערער חד עליה" (שכל טוב; השווה בבא בתרא מ, ע"ב).
הפומביות היא שמקימה את הנחלה מבחינה משפטית, והתורה מתארת את גבולות הגוש והחלקה באופן מפורט ודייקני, כבמסמכים הרשמיים המקומיים: "ויקם שדה עפרון אשר במכפלה, אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו, וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב – לאברהם למקנה לעיני בני חת לכל באי שער עירו".
אבל קיים ממד נוסף למושג הקניין – ממד פרטי, ולא ציבורי; אישי-רוחני ולא כלכלי. במובן זה גם ילדים הם קניין: "קניתי איש את ה′" - קנין זה אינו רכוש אלא חלק אינטגרלי מן האישיות האמהית. גם הקב"ה קונה את ישראל – "עם זו קנית" – וקונה שמים וארץ וכל אשר בהם: "מלאה הארץ קנינך" (ברייתא דקניין תורה). הבורא משתקף דרכם והם חלק אינטגרלי מן ההתגלות שלו. אולי זו המשמעות העמוקה של קניין הקידושין השוזרת נפשות לחטיבה אחת.

קנין אישי זה נקנה באהבה; קנין זה נקנה אף ביסורין. לאחר שאברהם רוכש באופן פומבי את מערת המכפלה, הוא קובר שם את שרה אשתו. אחרי כן הכתוב שב ומקים את השדה ואת המערה לנחלה "לאברהם לאחוזת קבר". רק לאחר הקבורה הופכת נחלת הקבר מרכושו של אברהם לחלק אינטגרלי מאישיותו. רק אז קבלה הנחלה משמעות נוספת, אישית, של יגון ושל אהבה. הקב"ה בחר להתחיל לקיים את הבטחת ירושת הארץ דווקא בנקודה קשה זו בחייו של אברהם. קניין זה לא מופיע בשטר המכירה. שטר מכר זה חרות על לבו שלו, וחרות על לבם של זרעו של אברהם לדורות.