טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

חסד של אמת

 
בתחילת פרשת ויחי אנו מוצאים את בקשתו של יעקב שלא להקבר במצרים, ארץ שהיא אבי אבות הטומאה, אלא שיוסף יחזיר אותו ויקבור אותו בא"י, במערת המכפלה. ואלו דבריו "יִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:"
מדוע יעקב מכנה בקשה זו כחסד ואמת ועוד שלא מסתפק בבקשה אלא משביעה את בנו למילוי בקשת אביו.
אם מעיינים בבקשה זו מגלים שיש הקבלה בין הציווי פה לצווי של אברהם לאליעזר
1. הרד"ק והחיזקוני הסבירו שיש פה 2 ענינים, האחד אמת-חובה לקבור את אביו והשני חסד לקבור אותו דוקא בא"י.
2. ואילו רש"י הסביר "חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול" ז"א היה קשה לו מה ענין עשית אמת לבקשת הקבורה? לכן רש"י הסביר שמדובר על חסד אמיתי שכן כל חסד בין שני אנשים חיים אדם מצפה לתשלום כל שהוא או יודע בתוכו שאם יצטרך פעם עזרה מאותו אדם הוא יחזיר לו כגמולו אך המת לא יכול להחזיר כלום.
בעל הטורים כדרכו מצא רמז במילה אמת לחסד הנ"ל והוא "חסד שעושין עם המתים והוא אמ"ת נטריקון ארון מטה ותכריכין."
ולכאורה יש לשאול מדוע חסד עם המתים יותר אמיתי וחשוב הרי אנו רואים ג"כ אנשים שעושים חסדים עם החיים ג"כ "לשם שמים"?
אלא נראה שההסבר הוא כך: חסד היא מדתו של הקב"ה שברא את כל העולם ללא שום הנאה או טובה פרטית אלא רק לטובת האדם בלבד, ומחיהו בטובו בכל יום תמיד.. וכל מידתו היא נתינה ללא שום קבלה והנאה. ולכן הציווי "ואהבת לרעך כמוך" אינו רק בין אדם לחבירו אלא גם בין אדם למקום שכן הרגל זה מחנך אותי ומפנים בי את מידתו של הקב"ה, נתינה לשמה, ומתקיים "והלכת בדרכיו..." ועכשיו מובנים דברי ר"ע על מצוה זו שאמר "כלל גדול בתורה" שכן זה כלל גדול בכל התורה בין במצוות בין אדם למקום ובין במצוות בין אדם לחבירו, זו מטרת האדם בעולם.
ולכן כאשר אדם עושה חסד עם חברו גם אם עושה אותו לשם שמים באמת אך טבע שבעולם כאשר עושים חסד וטובה עם השני מרגישים עליונות, "עבד לווה לאיש מלוה" ישנה הרגשה טובה הנאה פנימית שעשיתי משהוא טוב לאדם זקוק, עני. וא"כ זו כבר הנאה ותגמול שמגיע לאדם בעקבות החסד שעשה, ועל זה אפשר להסביר את הפסוק "גמל נפשו איש חסד" ועוד מכיון שהשני חי ישנה אפשרות מסוימת שהשני יחזיר לו טובה שכן דרך האדם שרוצה להחזיר טובה לחברו "כדי לא להשאר חייב" מכיון שכאשר מקבל מרגיש נחות נמוך, זקוק, עני, ואדם לא מעונין להשאר במצב כזה לכן רוצה להחזיר טובה מהר מאוד בכדי להיות שוב בצד של הנותן המשפיע הגבוה העשיר, ולכן החסד אף פעם לא מושלם לא נחשב כנתינה גמורה ללא שום קבלה והנאה.
אך כאשר אדם עושה חסד למת במיוחד שלא מכיר, ויותר, שכן לפעמים אף דעותיהם חלוקות ובחיי חייהם לא בטוח שהיו עוזרים אחד לשני. לא רק שלא מצפה לתגמול שכן אין ממי, אלא אין גם הנאה פנמית של מעשה טוב לאדם נזקק, שכן אין פה אדם חי שאתה מרגיש שעזרת לו ובלעדך לא היה מסתדר, שכן רוב המעשים של העוסקים בחסד של אמת הם לצורך "קדושת המת" בכלל ולאו דוקא המת הזה הספציפי גם אם לא מכירים אותו ואפילו לפעמים למת עצמו לא היה משנה אם יטפלו בו או לא. וכן שאוספים דם או חלקי מת לקבורה זה אפילו לא טובה למת עצמו אלא לחיוב ההלכה וכן כבוד הבריות שיעברו באותו מקום לאחר מכאן.
מה עוד שלחסד אמיתי זה מצטרפות מחזות וארועים לא נעימים בלשון נקיה שאפילו אדם שהיה מקבל תגמול ושכר לא תמיד היה מסכים להחשף להם.
א"כ אנו רואים שהחסד האמיתי היא פונקציה של ההרגשה בשעת עשית החסד ואפשר שאדם יעסוק בחסד עם המתים אך יתכוין לכבוד לא הוי חסד של אמת
וכן מצד שני גם בחסד עם החיים אפשר להגיע לחסד של אמת כאשר עושה זאת מתוך מסירות נפש כמו המיילדות העבריות בפרשה הבאה.
וכך גם אשפר להסביר את הצורך בשבועה של יעקב את יוסף שכן אם זה חסד אמיתי שבועה מה עושה? אלא היא הנותנת מכיון שזה חסד ללא הנאה עצמית, יש חשש שיתבטל, שיתחרט. כמשל לאדם שרצה לתת סכום כסף לעני אך פחד שאשתו תעכב, לכן כתב לעני שטר חוב כדי שיבא יום הפירעון לא יוכל להתחרט, כך ברגע שרצה לתת הוי כחסד אך בשלב הפירעון הוי כאמת מדין צריך לתת שכך התחייב.
על דרך ההלצה אומרים שכל חסד שצריכים לעשות אפשר לפוטרו בחשש לרמאים כפי שאומרת הגמ′ בכתובות סח. "באו נחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם הינו חוטאים בכל יום" והסביר רש"י "שיש לנו פתחון פה לומר שהרמאים גורמים לנו לפעמים להעלים עין מן העניים" ורק הלויית המת הוי חסד אמיתי שכן שום רמאי לא יסכים שיעשו לו זאת סתם.  
ע"ע במהר"ל נתיב גמילות חסדים פרק א′ מסביר מדוע דוקא חסד הוא הדרך להידבק בה′ וללכת בדרכיו.