טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת שמיני - קידוש ה'

ויקרא פרק י

ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

 

לאחר שבני אהרון מתו, מגלה משה לאהרון שה′ כבר דיבר על מצב זה ואמר "בקרובי אקדש" – ועל כך עולות שתי שאלות – 1. מתי ה′ דיבר על כך ? 2. איזה קידוש ה′ יש כאן ?

רש"י מסביר שכוונת משה למה שנאמר בסוף פרשת תצווה, בסיום שתי הפרשיות שה′ מצווה על בניית המשכן נאמר –

"וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כ"ט, מג′)

 

והסביר רש"י שם שבאמירה זו ה′ רמז למשה שביום הקמת המשכן יתקדש שמו ע"י מיתת אנשים מכובדים, ומשה חשב שהכוונה של ה′ היא אליו או אל אהרון, ובפרשתנו משה גילה שה′ התכוון לנדב ואביהו שני בני אהרון שהם חשובים יותר לפני ה′ מאשר משה ואהרון.

רש"י שמות פרק כט פסוק מג

בכבודי - שתשרה שכינתי בו. ומדרש אגדה אל תקרי בכבודי, אלא [בכבודי], במכובדים שלי, כאן רמז לו מיתת בני אהרן ביום הקמתו, וזהו שאמר משה (ויקרא י ג) הוא אשר דבר ה′ לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר, ונקדש בכבודי:

 

רש"י ויקרא פרק י

(ג) הוא אשר דבר וגו′ - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:

 

ואם נשאל איזה קידוש ה′ ישנו כאן ? מסביר רש"י שכשהקב"ה עושה דין בצדיקים שמו מתעלה ויראים ממנו, שכולם לומדים ק"ו לעצמם אם בצדיקים כאלו ה′ הענישם – ק"ו לאנשים אחרים פחות צדיקים שצריכים להזהר במצוות ה′ שלא יענשו, ולפי הסבר זה מובן המשך הפסוק "ועל פני כל העם אכבד"

רש"י ויקרא פרק י פסוק ג

ועל פני כל העם אכבד כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתיירא ומתעלה ומתקלס, אם כן באלו, כל שכן ברשעים, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך, אל תקרא ממקדשיך אלא ממקודשיך:

 

הרשב"ם אינו מקבל הסבר זה ומקשה עליו שלא הגיוני שה′ יבשר למשה שבהקמת המשכן ימותו גדולי ישראל וע"י כך יתקדש שמו של ה′, אלא הרשב"ם מוצא כאן קידוש ה′ שלא בא ע"י אלו שמתו אלא דווקא ע"י אלו שנשארו בחיים שמקדשים את ה′ בחייהם.

בקרובי אקדש = ע"י אהרון הכהן הגדול הקרוב לה′ יהיה קידוש ה′ בכך שלמרות שהוא עצוב ואבל על בניו למרות זאת ימשיך בעבודת המקדש.

הוא אשר דיבר ה′ – לא כרש"י שהסביר שה′ כבר גילה שימותו בהקמת המשכן, אלא ה′ ציוה על מצב זה שאם יקרה אבל לכהן הגדול בכל זאת לא יצא מהמקדש –

ויקרא פרק כא

(י-יב) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:

 וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:

וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי יְקֹוָק:

 

מכך שנאמר שאם יצא מהמקדש זהו חילול ה′ ניתן ללמוד שאם לא יצא זהו קידוש ה′. אמנם ציווי זה נאמר בפרשת אמר אך אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ולפי זה מובן המשך הפסוקים בפרשתנו "וידום אהרון" – שעצר את עצמו מלהתאבל כפי שהסביר לו משה שזהו קידוש ה′ שימשיך בעבודת המקדש.

 

רשב"ם ויקרא פרק י

וימותו לפני י"י - ומיד כששמע אהרן היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו:

ויאמר משה אל אהרן - אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך הוא אשר דבר י"י:

בקרובי אקדש - בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי. שכן אמר לי הק′ והכהן הגדול מאחיו וגו′ את ראשו לא יפרע ו[את] בגדיו לא יפרם [וגו′] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא אם לא יצא קידש - ואין מוקדם ומאוחר בתורה - ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הק′ ועבודתו על ידך:

ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו:

וידום אהרן - מאבילותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כת′ ביחזקאל בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו′ האנק דום מתים אבל לא תעשה, אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו. אבל האגדה שאו′ שהיה מנחמו משה לאהרן על שאמר לו הק′ ונקדש בכבודי, בכבודי, וסבור הייתי או אני או אתה, עכשיו תדע שהם גדולים ממני וממך, אין זה לפי הפשט, וכי היה מבשר הק′ למשה עשו לי משכן ובו ביום ימותו הגדולים שבכם:

 

אנו רגילים לקשור את המושג של קידוש ה′ במותם של גיבורים וצדיקים – "מתו על קידוש ה′ " – כמובן שיש בכך אמת שאדם מוסר את נפשו למען ערכים קדושים ומוכן גם למות למען כך, ודאי שיש בכך קידוש ה′, אך בדרך כלל הגבורה שנדרשת מאדם כזה היא קצרה ולא נמשכת זמן רב, ואילו כאן מלמדנו הרשב"ם שישנה מסירות נפש מסוג נוסף שגם היא קידוש ה′ גדול מאוד ויש בה קושי גדול מכיון שזוהי גבורה שמתמשכת על פני זמן ארוך – שאדם ממשיך לעבוד את ה′ כרגיל למרות הקושי הנפשי העצום.

דוגמא נוספת לקידוש ה′ ניתן למצוא בר"ע שלמרות הסכנה ממשיך ללמד תורה – זוהי מסירות נפש בפירושה הרגיל שמקיים מצוות למרות הסכנה בדבר.

לאחר שנתפס ר"ע ע"י הרומאים מסביר ר"ע לפפוס מנין הוא שואב כוחות נפש להמשיך לעבוד את ה′ למרות הסכנה ומביא לו את משל השועל והדגים שהתורה בשבילנו היא כאויר לנשימה פשוטו כמשמעו ולמרות כל הסכנות לא נפסיק לנשום – כך לא נפסיק ללמוד תורה.

כשבאים הרומאים להוציא את ר"ע להורג – כולם מכירים את הסיפור שר"ע קורא ק"ש ומכאן למדו דורות של מקדשי ה′ לקרא ק"ש בעת מותם, אך אם נדקדק בלשון הגמ′ נמצא שר"ע לא קורא ק"ש בגלל שהורגים אותו -

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף סא עמוד ב

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד.

 

הגמ′ אומרת שזמן ק"ש היה – ר"ע לא קרא ק"ש בגלל שבאו להורגו, אלא פשוט הגיע זמן ק"ש ור"ע ממשיך בחיי תורה ומצוות ולא משנה מה קורה מסביבו, ר"ע כל כך מחובר לקודש ומבין שהם חיינו ואורך ימינו ולכן גם אם יש גזירה של הרומאים לא ללמוד תורה – הוא ממשיך להקהיל קהילות ברבים, וגם אם הוא נמצא במאסר אצל הרומאים ורוצים להורגו – זה לא משנה את סדר יומו ואם עכשיו זמן תפילה וזמן ק"ש אז ממשיכים בשגרת החיים הרגילה – זו כוונת הכתוב "בקרובי אקדש" – בכך שממשיכים לעבוד את ה′ בכל מצב גם אם קשה פיזית וגם אם קשה נפשית – אין קידוש ה′ גדול מכך.

ואצל ר"ע זו דרך חיים – גם לאחר שכל מפעל חייו קורס ומתים עשרים וארבע אלף תלמידיו, ר"ע היה כבר זקן מופלג והיינו מצפים שמכה כזו תגרום לו לעצבות גדולה ולהתכנסות בתוך עצמו – מקסימום יכנס לבית כנסת ידליק נר זיכרון ויגיד תהילים, אך הגמ′ ביבמות מספרת שהוא לא מתייאש אלא קם והולך לדרום וממשיך להפיץ תורה ברבים ולוקח חמישה תלמידים חדשים ומהם יצאה תורה -

 

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור′ יהודה ור′ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.

 

זהו כוחו של איש אמונה גדול שיודע שהכל מכוון מה′ יתברך וכל דעביד רחמנא לטב עביד ולא תמיד אנו יודעים את חשבונו של ה′ מדוע דברים קשים באים עלינו, אך עלינו מוטלת החובה לבטוח בה′ ולהמשיך בשמחה בעבודת ה′ וזהו קידוש ה′ הגדול שמלמד אותנו אהרון בפרשתנו.

לצערנו לקראת פורים האחרון חווינו אירוע דומה באיתמר שנרצחו חמישה מבני משפחת פוגל הי"ד, ולמרות זאת בפורים היתה באיתמר הרקדה ושמחה של מצוה – היו כאלה שהרימו גבה ותמהו כיצד אפשר לחגוג כרגיל ? – אך ניתן ללמוד מפרשתנו שזהו קידוש ה′ גדול שלמרות הקושי והצער חיי התורה והמצוות שהם החיים שלנו ממשיכים ואולי זוהי התשובה האמיתית לכל מבקשי רעתנו – כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ –

ובזכות קידוש ה′ מצידנו נזכה לקידוש ה′ הגדול והמושלם בסיעתא דשמיא בבנין המקדש ובגאולה השלמה.