יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

מידת הדין ומידת הזכות

פרשתנו היא פרשתו של אהרן הכהן הגדול, בהכנת בגדיו ובהקדשתו לכהונה. לעומת זאת, בולט בהעדרו משה רבנו, שכן זוהי הפרשה היחידה בתורה מתחילת ספר שמות ששמו של משה רבינו לא מופיע. הסיבה להעלמת שמו מבוארת בספר הזוהר[1] (תרגום):"שלושה הם שגרמו רעה לעצמם...מי לנו גדול ממשה שאמר:′ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת′, ואמר לצורך, ואף על גב שהקב"ה עשה רצונו, עם כל זאת לא נמלט מעונש, שהרי לא נזכר בפרשת ′ואתה תצוה′, ונמחה משם". ומבאר הרא"ש בפירושו על התורה[2] שהסיבה לכך היא, ש"קללת חכם אפילו על תנאי היא באה".
נראה כביכול, שמשה הגיע לנקודת שפל, עמדה של נזיפה לפני המקום, לעומת אהרן שהגיע לעמדת שיא. ואכן מהמדרש[3] עולה שמשה ע"ה, התקשה לקבל עמדה זו של עליית אהרן, וזה לשונו: "ואתה הקרב אליך הה"ד (תהלים קיט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כשאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך הרע לו".
והשאלה, כיצד התהפכו היוצרות? משה שעמד בפרץ בחטא העגל ומסר את נפשו למען עם ישראל, כביכול, משלם על כך מחיר, ואילו אהרן שהיה במידה מסויימת שותף למעשה העגל, התעלה למקום הגבוה ביותר, עמידה בפני ה′. אתמהה!
יתכן שיש לראות את המקום של הריחוק והקירוב על רקע אופיים השונה של שני האחים הגדולים. אהרן, בעל החסד, אוהב שלום ורודף שלום, מתאים לעמוד ולשרת את העם, להכניסו אל פני ה′, כפי שהיתה הנהגתו בהשכנת שלום בין אדם לחבירו. ואילו משה שמידתו היא ′יקוב הדין את ההר′[4],נמחה ממקום זה.
ברם, דווקא לאור הבחנה זו, לא ברור כיצד להבין את דרך הנהגתו של משה בחטא העגל. שכן, משה עומד ומלמד זכות על עם ישראל, באופן שקשה להעלות על הדעת, לימוד זכות גדול מזה: "למה ה′ יחרה אפך בעמך"! לא מובן כיצד אמירה זו מתיישבת עם מידת הדין, ובפרט, אחרי חטא כה חמור, חמור, עד כדי שלא ברור מה בעצם נשאר לאחריו[5]?! האם באמת אין לקב"ה סיבה לכעוס!
עמידה זו של משה, מזכירה את עמידתו של יצחק, שאף הוא מידתו מידת הדין, להצלת עם ישראל, כפי שמספרת הגמרא[6]:
לעתיד לבא יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: בניך חטאו לי. אמר לפניו: רבונו של עולם - ימחו על קדושת שמך. אמר: אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה: בניך חטאו. - אמר לפניו: רבונו של עולם, ימחו על קדושת שמך. - אמר: לא בסבי טעמא, ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. - אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם +שמות ד+ בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם - שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו - פשו להו חמשין. דל עשרין וחמשה דלילותא - פשו להו עשרין וחמשה. דל תרתי סרי ופלגא, דצלויי ומיכל ודבית הכסא - פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם - מוטב, ואם לאו - פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצא לומר כולם עלי - הא קריבית נפשי קמך.
 
גם ביחס למעשה זה, השאלה, כיצד אברהם שמידתו מידת החסד, לא יכול היה לעמוד, ודווקא יצחק מוסר את נפשו?
נראה שיש לבאר זאת על פי הכתוב במשנה באבות:"הווה דן את כל האדם לכף זכות". היכולת לדון כל אדם לזכות, כולל רשעים ורחוקים, נובעת מתוך התבוננות עומק בפנימיותו החיובית של כל אדם. לראות את נקודת האמת הראשונית שממנה פוטנציאל הצמיחה. מידת הדין היא מידה חודרת, המסוגלת לחשוף את האמת במובנה המלא והעמוק, מה שלעיתים נבצר מבעל מידת החסד. הדין מפלח את המציאות ויודע להכריע אותה. הדין ביחס לאדם מישראל מחייב מבט עומק, חודר ונוקב, שממנו ניתן לומר הנגלה הנמוך והרע, אינו סיבה לחרון אף, כיון שיש אמת פנימית שעשויה להתגלות, אם תנתן לה הזדמנות.
משל לתינוק שבגיל מאוחר אינו מדבר עדיין. עד אשר יום אחד הוא מוציא מילה אחת מהפה ושוב שב לשתיקתו. מילה אחת, ב
לפיכך אנו מוצאים מחד, שמשה עומד ומלמד זכות על עם ישראל ומאידך, הוא תובע מהם ללא הרף שינוי, על פי מידתם ויכולתם.
ואכן צדק משה שכן כל המטען שנתגלה באופן שלילי בחטא העגל, שב ונתגלה באופן חיובי במעשה המשכן.
מעין דברים אלו כותב ר′ נתן בליקוטי הלכות או"ח - הלכות השכמת הבוקר הלכה א
כִּי מֹשֶׁה הָיָה כֻּלּוֹ טוֹב בִּבְחִינַת (שמות ב′) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וְעַל - כֵּן הָיָה לוֹ כֹּחַ תָּמִיד לִמְצֹא הַטּוֹב בְּכָל אֶחָד אֲפִלּוּ בְּהַפּוֹשְׁעֵי יִשְֹרָאֵל כַּנַּ"ל. וְעַל - יְדֵי זֶה נִתְרַצָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כַּנַּ"ל, וַאֲזַי צִוָּה לָהֶם עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן שֶׁיָּבִיא כָּל אֶחָד נִדְבַת לִבּוֹ לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּי הָיָה מְעוֹרֵר הַטּוֹב שֶׁבְּכָל אֶחָד, וְכָל אֶחָד כְּפִי הַטּוֹב שֶׁהָיָה לוֹ הֵבִיא נִדְבַת לִבּוֹ הַטּוֹב לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּי הַמִּשְׁכָּן נִבְנָה מִכָּל הַטּוֹב שֶׁנִּתְבָּרֵר מִכָּל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (שמות כ"ה) זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְכוּ′ שֶׁהֵבִיא כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הַנְּקֻדָּה טוֹבָה שֶׁלּוֹ. כִּי זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְכוּ′ הֵם בְּחִינַת הַגְּוָנִין עִילָאִין, שֶׁהֵם בְּחִינַת הַטּוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת יִשְֹרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאֵר, שֶׁהֵם כְּלוּלִים מִגְּוָנִין סַגִּיאִין, הַיְנוּ הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל נְקֻדָּה טוֹבָה אֲפִלּוּ בְּהַפְּחוּתִים שֶׁבָּהֶם מַה שֶּׁאֵין בַּחֲבֵרוֹ, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (ל"ד ח"א) וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר בָּהֶם כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת הַגְּוָנִין הָיוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְהַמִּשְׁכָּן בְּחִינַת זָהָב וָכֶסֶף וְכוּ′ שֶׁהֵבִיא כָּל אֶחָד מִנִּדְבַת לִבּוֹ הַטּוֹב, כִּי שָׁם הָיוּ כְּלוּלִים כָּל הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת גְּוָנִין עִלָּאִין שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל, וְעַל - כֵּן אַחַר מַעֲשֵֹה הָעֵגֶל שֶׁאָז הֻצְרַךְ מֹשֶׁה לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד מִיִּשְֹרָאֵל כַּנַּ"ל, עַל - כֵן אָז דַּיְקָא נִצְטַוּוּ עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, כִּי הַמִּשְׁכָּן נִבְנָה מִזֶּה מִנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת הַנַּ"ל כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ, שְׁחֹרָה אֲנִי - בְּמַעֲשֵֹה הָעֵגֶל, וְנָאוָה אֲנִי - בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן.
 
מתוך כך, מובן שתפקידו של משה, הוא ללמד ולהעלות את העם ממקומו. ומתוך ההזדהות שלו ומסירות נפשו הוא נדרש לשלם מחיר, כחלק מהעם. שקול משה כנגד ישראל. ולמעשה משה נידון בחטאו של העם, דווקא בגלל היותו מוסר נפשו עליו.
לעומתו, המשכן, ענינו התיקון שלאחר החטא. הכפרה, הסליחה, ההזדמנות המחודשת. כאן מקומו של אהרן שמידתו היא מידת החסד.
 
 

[1] פרשת פינחס, חלק ג′ דף רמו ע"א.
[2] מובא גם בדעת זקנים מבעלי התוס′ (שמות לב, לב) וכן בפירוש בעל הטורים על התורה (שמות כז, כ).
[3] שמות רבה (וילנא) פרשה לז ד"ה ד ד"א ואתה.
[4] ראה סנהדרין דף ו ע"ב.
[5] ראה כוזרי א, צד.
[6] שבת פט ע"ב.