בפרשה הקב"ה מצווה את משה רבנו ע"ה על עשיית שמן המשחה, ומצווה אותו למשוח בה את המשכן וכליו (ולאחר מכן גם את אהרון ובניו) וע"י המשיחה, הכלים מתקדשים – "וקדשת אותם והיו קודש קדשים כל הנוגע בהם יקדש" (פרק ל′,פס′ כ"ט). אומר רש"י (ד"ה "וקדשת אותם") – "משיחה זו מקדשתם להיות קודש קודשים...משנכנס לתוכו קדוש קדושת הגוף...".
אומרת הגמרא (עירובין נ"ד א′) – "...חש בכל גופו יעסוק בתורה,שנאמר "ולכל בשרו מרפא". אןמר על כך החפץ חיים (שמירת הלשון,ע"מ נ"ט, בספר "השיעור היומי") – שכל איבריו של אדם מתקדשים בזמן שעוסק בתורה – "ולכן בהישלמו ע"י עסק התורה יתוקנו כל איבריו...", אבריו של האדם משולים לכלי המקדש (כוזרי,מאמר שני,פיסקה כ"ו).
כמו שמסתכלים על קדושת המשכן וכליו בחרדת קודש,ומסתכלים ביראה ופחד על המפירים קדושה זו ( כגון היוצא מחוץ למקדש,ע"פ רש"י פ"ס כ"ט) עד כדי כך שהנכנס לעבוד ללא קידוש ידיים ורגליים – מומת (ממה ששומעים הן מכלל לאו) – כך צריך להסתכל על גופינו, שכל איברינו קדושים, ובצלם אלוהים נבראו, ומתקדשים ע"י עסק התורה, ולפחד שמא נפגום בקדושתם, ונוריד אותם ע"י דיבורים אסורים הפוגעים בכלל האיברים ( ע"פ החפץ חיים ,שם), או ע"י חטאים אחרים הפוגעים בצורה מקומית באותו איבר.
שבת שלום!
--------------------------------------------------------------------------------
שבת שלום!
--------------------------------------------------------------------------------
בפרשתנו מוזכר עניין מעשה הקטורת,תוך קריאת הפסוקים צפו בראשי דבריו של בר קפרא :אילו היה נותן בה קרטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה,ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה כי "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד′ ".
ישנה נטייה באדם לחפש ריגושים,חדשים לבקרים, כך היא נפשו של האדם מחפשת תמיד את התנועה, ההתחדשות, ההתרעננות, בר קפרא מלמד אותנו שיש מקום לנטיה זו אך כל עוד לא סוטים מהדרכות התורה, נתינת דבש במנחות המועלות לד′ יכולה לרומם את הרגשתו של האדם עד להגעת שכרון חושים, א"כ מדוע שלא נוסיף דבש?מדוע להישאר מרובעים וחסרי רגש? מפני שהתורה אמרה, מפני שהדרכות התורה יודעות לכוון אותנו ליעד המדויק,הוספת דבש אמנם תרומם את האדם אך מעל התחושות שלנו ישנו צו אלוקי שהוא ראשית לכל.
"התורה-מלשון הוראה" היא זו שתורה לנו את הדרך להידבק ברבש"ע .
