י' תמוז ה'תש"עח 6/23/2018
שם משתמש
סיסמה

על חטא שחטאנו לפניך במיעוט "פרגון"

 

 
 


1.       קרא ה′ בשם
2.       הימלכות בציבור
3.       עין צרה
4.       וראך ושמח בלבו?
5.       חצי הכוס המלאה
6.       חסד ואמת


 
קרא ה′ בשם
"ויאמר משה אל בני ישראל: ראה ה′ קרא בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. ובחרושת אבל למלאות ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת. ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בו אחיסמך למטה דן. מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן בתועלת השני ושש ואורג, עושי מלאכה וחושבי מחשבות".
 
פסוקים אלו מתארים את ההכנות הממשיות לקראת הקמת המשכן. משה רבנו, ע"ה, נגש לפעולות אופרטיביות בהכנה לבניין המשכן. הכנות אלו כוללות גם את הצוות הנמנה על מלאכת המשכן. וכשהעם שומע על מינויו של בצלאל, מיד נשאות העיניים, מורמות הגבות ונשמעים צלילים צורמניים. והמדרש מתאר את הדברים כך: בשעה שאמר הקב"ה למשה בהר על מלאכת המשכן, הראהו כל כלי וכלי, היאך לעשות. שנאמר: "וראה ועשה בתבניתם, אשר אתה מראה". והיה משה סבור, שהוא יעשה את המשכן, שאמר לו: "ועשית את הקרשים!" "ועשית שלחן!" "ועשית מזבח!" "ועשית פרכת!" "ועשית כיור!" כך כל מלאכת המשכן. כיוון שסדר לו כל דבר ודבר, אמר משה: ריבונו של עולם!מי יעשה כל זאת? אמר לו: "ראה, קראתי בשם בצלאל". כשירד משה, אמר להם לישראל: כך אמר לי הקב"ה לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושלחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל! התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן, על ידי בצלאל? אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו. משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול. בניו סגני כהונה. אלעזר נשיא נשיאי הלוי, בני קהת נושאי המשכן. וזה, שליט על מלאכת המשכן. כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון. אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי!אלא הקב"ה אמר. והוא מראה להם: "ראו קרא ה′ בשם בצלאל!" לקיים מה שנאמר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם!" זה בצלאל. שאמר הקב"ה: "ראו קרא ה′ בשם". ואדם? אלו ישראל!שנאמר: "ואתן, צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם!".
 
הימלכות בציבור
ערב המינויים החדשים יש אוירה של חוסר נוחות, יש נרגנות, יש לחשושים ורינונים. המדרש חושף בפנינו חשדות חמורים, שיחס העם למשה ערב מינויו של בצלאל, עד שבורא עולם חותם בחותמו על מינוי זה.
אמנם, למינוי זה יש צד נוסף. ויש לראות בפרשת המינוי הזו הנחיות חשובות בפרשת המינויים. הגמרא אומרת: אמר רבי יצחק: אין מעמידים פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור. שנאמר: "ראו קרא ה′ בשם בצלאל". אמר לו הקב"ה למשה: משה! הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם! אם לפניך הגון, לפני לא כל שכן?! אמר לו: אף על פי כן לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקב"ה ולפניך הוא הגון, לפנינו לא כל שכן?!
 
לכשתמו קולות הנרגנים ומסכת הקיטורים, מלמד אותנו הקב"ה פרק חשוב בשרשרת המינוים לאמר: אין מעמידים פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור! וכן ממינויו של אהליאב בן אחיסמך למטה דן למדים כלל חשוב בפרשת המינויים. וכלל הוא שהמינוי צריך להיות ענייני, סטרילי, המשולל כל נגיעה. מינוי שהוא פועל יוצא של כישורי האיש. וכך אומר המדרש: "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן". אמר רבי חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה. ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות. מה כתיב בו: "ובני דן חושים". אמר הקב"ה: יבוא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה. שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה! אמר רבי חנינא: לעולם אל יגיס אדם בכבודו. המשכן נעשה בשני שבטים אלו. ואף בית המקדש, כן עשוהו. שלמה מיהודה וחירם מדן, שנאמר: "בן אשה אלמנה הוא ממטה נפטלי". בדברי הימים כתיב: "בן אשה מן בנות דן". שהיה אביו מנפתלי ואמן מדן. וכן פרש רש"י בפרשתנו: לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע לפני דל".
למרות הפילוגים והפערים, האמיתיים והמלאכותיים שבין השבטים, כופה עליהם הקב"ה את האחדות. ולכן על מלאכת המשכן ינצחו זה לצד זה כשווה בין שווים נציגו של השבט הנבחר, שבט יהודה, שכלצידו ובשווה לו נציג השבט הנחות, שבט דן.
 
 
 
עין צרה
מינויו של בצלאל נתקל בנרגנות. האדם נוטה מטבעו למעט בפרגון לזולתו, ואין הוא רואה בעין יפה את ההצלחה של עמיתו. אדם מתקשה לשמוח שמחה אמיתית בשמחתו של חברו. אדרבה, תמיד הוא ישמיע דברי בקורת ותרעומת על מינויו של חברו. וזה מוכח מדוגמה נוספת בעניין המשכן.
העם הרבה להביא לבניין המשכן זהב, כסף ונחושת. אבנים יקרות ועוד הרבה פריטים יקרי ערך, הנחוצים לעבודת המשכן. והתורה מתארת את השטף האדיר של התרומות שזרמו לקופת הציבור, משום ש"מרבים העם להביא!". והתורה מתארת את מעקב העם אחרי משה: "והיה כצאת משה אל האהל, יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו. והביטו אחרי משה, עד בואו האהלה". המדרש מתאר את הסבות לחשדנות זו. "והביטו אחרי משה". רבי חמא אמר: לגנאי! היו אומרים: ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים! שותה משל יהודים! וכל מה שיש לו, משל יהודים! חמי קדל דבריה דעמרם! וחברו משיב: ריקה! אדם ששלט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהיה עשיר?!וחברו משיבו: ריקה, אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על ככרי כסף ועל ככרי זהב שאין להם חקר ולא משקל ולא מניין, מה אתה רוצה, שלא יהיה עשיר?!
העם מפגין חשדות נגה יושרו של משה, ומשה מגלה רגישות לחשות אלה והוא עורך מאזן מדוקדק על כל פרוטה ופרוטה. ולכן נאמר: אלה פקודי המשכן" ודרשו חז"ל: זהו שאמר הכתוב: ותפלטני מריבי עמי". וכתוב אחד אומר: "ותפלטני מריבי עם". "מריבי עם"- אלו האומות, "מריבי עמי"- אלו ישראל. אמר דוד: ריבונו של עולם! ישראל רוגנים הם, אתה מבקש שישיחו אחרי?! מתי? תדע לך כשנעשה בית המקדש, כל דבר ודבר נעשה במספר ובמשקל... למה? שהם רוגנים! שנאמר: "וידבר העם באלוקים ובמשה"... אמר משה: יודע אני, שישראל אכפת להם... רוגנים הם. הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן. התחיל לעשות חשבון עמהם: "אלה פקודי המשכן", והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר: לזהב לכסף ולנחושת. ונחשת התנופה שבעים ככר...". עם שהוא עושה חשבון והולך, על כל דבר ודבר שעשויים כסדר בתוך המשכן, שוכח אלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל שעשה מהם ווים לעמודים, ולא היו נראים. התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר, שאני נטלתי אותם. והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו וראה שהיו עשויים ווים לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם: "ואת האלף ושבע מאות וחמישה ושבעים עשה ויים לעמודים". באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון: "אלה פקודי המשכן!" ולמה עשה חשבון? הקב"ה מאמינו שנאמר: "בכל ביתי נאמן הוא!" ומשה נתן חשבון?! אלא מפני ששמע ליצני הדור, שהיו משיחים אחריו. שנאמר: "והיה כצאת משה... והביטו אחרי משה".
 
וראך ושמח בלבו?
קשה לו לאדם לקצור מחמאות מזולתו. קשה לקבל פרגון מאחרים. קשה לו לאדם להשתתף מתוך שמחה כנה בשמחת זולתו. הגמרא מציינת כי אהרן הכהן זכה לחושן המשפט על לבו, בשכר: "וראך, ושמח בלבו", שכן, אין זה פשוט, לאדם הבונה לעצמו תפקיד, תופר חליפת שרד, אוחז בידו שרביט הנהגה, ובא אחיו ושומט את התפקיד מידו. ומשה היה מודע לקושי המלווה למינויו. והראיה, שבמשך שבוע ימים הוא עומד ומסרב בעקשנות מליטול על עצמו את התפקיד הרם והנשא. ומשה פונה אל הקב"ה ומציע חלופות: "ויאמר: בי ה′, שלח נא ביד תשלח!". ופרש"י על אתר: ביד מי שאתה רגיל לשלוח. והוא אהרן. ומקורו של רש"י מן המדרש. משה חושש פן יפגע מינויו כמנהיג, ביוקרתו של אחיו. אמר משה: עכשיו אכנס בתחומו של אחי, ויהא מצר?! וחז"ל מאשרים את החששות: כסבור אתה, שמשה מעכב מלילך? אינו כן! אלא כמכבד לאהרן. שהיה משה אומר: עד שלא עמדתי, היה אהרן אחי מתנבא להם במצרים שמונים שנה! משה חושש מתגובת אחיו, ואך טבעי הוא כי יקנא במשה. וראה זה פלא! הקב"ה מעיד על אהרן:"וראך, ושמח בלבו!"
 
חצי הכוס המלאה
בגמרא מופיעה מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל בשאלה: כיצד מרקדים לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא! ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה! אמרו להם בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חגרת או סומא אומרים לה:
 
 
 
כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק!" אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגנהו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. 
לכאורה, האם באים בית הלל ללמד את האדם לפתח אדישות לדבר שקר? חלילה! אלא זוהי האמת! וכדברי המהרש"א: רוצה לומר דאין זה שקר, כיוון דבעיניו המקח טוב! הכי נמי כלה נאה וחסודה בעיניו היא. דם לא כן, ודאי לא היה נושאה.
 
על האדם מוטל ללמד את עצמו לראות את החיוב שיש בכל מציאות ומציאות. התורה חייבה את האדם לכבד את אביו ואמו. וכי מה כבר יש לו לאדם לציין אם יש לו "אבא רגיל" ו"אמא רגילה"? אלא התורה מלמדת שגם "אבא רגיל" איננו רגיל וגם "אמא רגילה" איננה רגילה. בכל אדם "רגיל" ישנן נקודות לא רגילות. ואת אותן הנקודות הבלתי רגילות יש להנציח, אותן יש להבליט, עליהן ניתן לדבר.
 
זה היה חששה של לאה מפני עשו. והפסוק מספר כי: "ועיני לאה רכות", ורש"י פרש על אתר: שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובוכה. שהיו הכל אומרים: שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן, הגדולה- לגדול, והקטנה- לקטן. וכי כיצד ישפיע הלחץ החברתי על לאה, "הכל אומרים", להנשא לעשו הנתפס בעיניה כדמות שלילית? ולאור מה שאמרנו הדברים ברורים, על ידי הבלטת התכונות החיוביות, והיו כאלה, אצל עשו.
מספרים על מאן דהוא, שנספד כהלכה. ואמר אחד מן הנוכחים, שאילו ידע כמה העריכו אותו הבריות, בודאי היה מאריך ימים.
 
חסד ואמת
בתהלים אומר הכתוב: "חסד ואמת נפגשו". ישנו עימות בין החסד לאמת. אצלנו נוצר הרושם כי שקר, פירושו הוא לומר דבר שאיננו תואם את המציאות העובדתית שמוחצה לנו. בעוד שהאמת, פירושה הוא לומר את העובדה המציאותית כמו שהיא. ואולם, חכמינו ז"ל הגדירו זאת אחרת. נקודת המוצא של חז"ל הוא האדם ולא המציאות. לכן הלוקח מקח רע בשוק, והיינו כשכבר קנה אותו, ישבחנו בעיניו.
 
מספרים על אחד הרבנים שאורחו הפיל את גביע היין על השלחן, והכתים את המפה. האורח החליף צבעים כזיקית. אבל מיד הפיל גם הרב את הגביע הסמוך לו והפטיר: דומה שהשלחן איננו יציב כהלכה. האם יש חסד אמיתי יותר משקר זה? אם אדם נותן צדקה באמתלה, שזוהי הלוואה ועל מועד הפרעון ידבר עם העני בהזדמנות. האם זהו שקר?
 
בפסוק בו פתחנו: ראו, קרא ה′ בשם בצלאל בן אורי בן חור ישנה התרסה, כנגד אותה הרמת גבה, וכנגד אותו קושי של בני ישראל לפרגן לו. ותחת זו חשדו בו במשה. ומשה מעמיד את העם על טעותו באומרו כי מאת ה′ היתה זאת.