טלטול פלאפון בשבת

תשובה:
 

שלום רב,
יש לבחון את סוג המוקצה- אם בכלל- שניתן לשייך אליו את הטלפון הסלולארי. וכאן עומדות בפנינו שלוש אפשרויות:

         א.         זהו כלי, שמלאכתו לאיסור.

         ב.         זהו מוקצה מחמת חסרון כיס.

          ג.         זהו כלי, שמלאכתו להיתר.

 

ובכן, הבה ונבחן כאוא"ח משלוש האפשרויות:

כלי שמלאכתו לאיסור מוגדר כל כלי המשמש לצורך מלאכה האסורה, כגון: פטיש, עט, מספריים וכדו′. או כלי שבו מתבצעת פעולה האסורה בשבת, כגון: סיר בישול, תנור, מאוורר וכדו′.

בכלי, שמלל"א נפסק בשו"ע בסי′ ש"ח סע′ ג′: כלי, שמלל"א, מותר לטלטלו בין לצו"ג ובין לצו"מ, אבל מחמה לצל- אסור!

וכן הוא ברמב"ם בפכ"ה מה"ש הל′ ג′! וזוהי דעתו של רבא בסוגיא בשבת קכ"ד ע"א.

אם נגדיר את המכשיר הסלולארי ככלי, שמלל"א, הרי שיהא מותר לטלטל את הפלאפון, בכדי לראות מהו השעה, שזהו נחשב לצו"ג. וכמו כן, יהא מותר לטלטלו, אם צריך הוא את המקום, שעליו מונח המכשיר.

והנה, בעניין השימוש בכלי, שמלל"א לצו"ג, ישנו דיון בפוסקים: האם זהו היתר גורף, או שזוהי ′ברירת מחדל′? כלומר, האם ניתן להשתמש לכתחילה בכלי שמלל"א ולטלטלו לצו"ג, גם כשישנו כלי אחר שמלאכתו להיתר, וכגון בנידוננו, כשיש שעון אחר, או שעדיף להימנע מן השימוש בפלאפון כשעון, אם ישנו בנמצא שעון אחר?

יסודה של מח′ זו נעוף בחקירה: האם כלי, שמלל"א הוא מוקצה בכלל, או שאיננו מוקצה כלל. והיינו, האם יסוד היתר טלטול כלי שמלל"א לצו"ג ולצו"מ משמעו שאין כאן מוקצה כלל, וטעם האיסור של טלטול מחמה לצל נובע מפאת הצורך בהיכרא, לבל יבוא לעשות בו מלאכה? או שמא, זהו מוקצה לכל דבר, אלא שהותר לטלטלו לצורך פעולות המותרות?

 

והנה בדין זה נחלקו האחרונים:

במשנ"ב ש"ח בס"ק י"ב כתב במפורש, שאין כאן היתר גורף, וכל היתר טלטול כלי, שמלל"א לצו"ג הוא במצב שאין לו כלי היתר חלופי לתשמיש זה, דאל"ה, אין לו היתר להשתמש בכלי זה. ושם בשעה"צ בס"ק י"ג הוכיח כן מהסוגיא בשבת קכ"ד ע"ב, שמה שהתירו את נשיאת קורבן הפסח במקלות, זהו בער"פ שחל ביום חול. ברם, בשבת, מניח ידו על כתף חברו ותולה ומפשיט, וכמו שאמר רבי אליעזר. ולכאורה, מקלות- הם כלי שמלאכתו להיתר, ואפ"ה, כשישנה אופציה אחרת, לא התירו את טלטולם, א"כ, כ"ש בכלי שמלל"א שאין ניתן לטלטלו לצו"ג, אם ניתן למצוא כלי חלופי שמלאכתו להיתר.

טענה זו כתב גם בחידושי מהר"א הורוביץ על הסוגיא והוכיח דעתו מקנים, יע"ש!

ואולם, לענ"ד שתי ההוכחות דנות באפשרות של או כלי או לא כלום. בזה אמרינן מוטב שלא לטלטל, שכן, גם כלי שמלאכתו להיתר לא התירו לטלטלו ככה סתם.עיין שו"ע ש"ח סע′ ד′. משא"כ בנדו"ד, שהברירה היא או כלי שמלל"א לצו"ג, או כלי שמלאכתו להיתר. אם כן, מאן יימר לן, שיש להעדיף דווקא כלי שמלאכתו להיתר?

ובאמת, בספר ′דעת תורה′ ש"ח סע′ ג′ כתב בשם תו"ש בהקדתמו ל.... ובס"ק א′ ובס"ק מ"ו ובס"ק נ"ב להתיר לטלטל לצו"ג בכל גוונא. וכן כתב ב′קצות השולחן ... ס"ק י"ד.

נלענ"ד, כך יסבור גם הגר"א כל פי מ"ש ביו"ד בסי′ רס"ו ס"ק ג′ בהבחנה שבין סכין של מילה לבין כלי שמלל"א, יע"ש!

והנה, בקצוה"ש בבדה"ש בס"ק י"ד כתב לדחות את הראייה מרבי אליעזר, בדיוק כמו שכתבתי לעיל, ותאזרני שמחה!

ועיין עוד בעניין הנ"ל בשש"כ ח"א פרק כ′ סע′ ח′, ובשו"ת אג"מ או"ח חלק ה′, בסי′ כ"א, ובשו"ת ′תפילה למשה′ על הלכות שבת (ח"א) בסימן טו"ב.

ומכאן, שאם נכריע, כי דינו של הפלאפון הוא ככלי שמלל"א, אז- לפחות- אם אין בנמצא שעון אחר, יהא מותר להשתמש בפלאפון כשעון.

ובעניין היתר הטלטול לצו"מ, עיין בספר ′תהילה לדוד′ תניינא נ"א, ובשש"כ בפרק כ′ בהערה כ"ד, כי גם טלטול כלי שמלל"א לשם סדר, או מפני שהוא מתבייש שכלי זה מונח בריש גלי במקום גלוי בשבת, גם בכה"ג חשיב טלטול לצו"מ, ושרי.

ועיין עוד בשו"ת ′באר משה′ ח"ח בסי′ ל′, וכן בשו"ת ′אז נדברו′ ח"ח בסי′ ל′.

 

והנה, בפלאפון יש מספר פונקציות, כאשר האחת מהן הוא השעון שבו, וכנ"ל. ונשאלת השאלה האם אין זה הופך את הכלי הזה לכלי שמלאכתו להיתר. וממילא, מותר לטלטלו כל אימת שצריך לו, ואף לטלטלו לבל ייפגע, ישבר, יגנב וכו′, דהיינו ′מחמה לצל′- בלשון חז"ל.

בביה"ל בסי′ ש"ח סע′ ג′ בד"ה ′קורדום′ כתב: "ודע, דעת הפמ"ג, והעתקתיו במשנ"ב ס"ק י′ וס"ק כ′ דכלי, שרוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל כלי שמלל"א. והביא ראיה מרשב"א לעניין קדירה, עי"ש! לענ"ד, היה נראה, דזה דווקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור, ורק לפעמים, משתמש בה להיתר, ולעניין זה יש ראייה מקדירה. דמשמע מרשב"א דהוא כלי שמלל"א, שעיקרה נעשה לתבשיל. אבל, אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם, ורק שלאיסור משתמשים בה יותר, מנלן דמקצה דעתיה מינה? דהלא עשויה למלאכת היתר גם כן! וצ"ע.

 

נותר לנו לברר עוד האם אין דין המכשיר הסלולארי כדין מוקצה מחמת חסרון כיס.

הגמרא בשבת קכ"ג ע"א מגדירה מוקצה מח"כ ככלי שאדם מקפיד עליו לבל ייפגם, וכגון: סכין של מילה, או סכין של שחיטה. ובגמרא שם הוסיפה: דכיוון דקפיד עלייהו, מייחד להו מקום. עי"ש בעניין סיכי, זיירי ומזורי.

ועיין ברש"י בשבת קכ"ג ע"ב במשנה בד"ה ′ויתד של מחרישה′ שכתב :דהנך א. קפיד עלייהו, ב. ומייחד להם מקום, ג. דלא חזו למלאכה אחרת.

בפלאפון, כאמרו, חזו למלאכה אחרת, וגם אין מייחדים לו מקום בדווקא. ועיין משנ"ב בשעה"צ בסי′ ש"י ס"ק י"ט, שכתב בשם ה′בית מאיר′ כי התנאי של מייחד מקום הינו תנאי ′בל יעבור′ בגדרי מוקצה מחמת חסרון כיס, ואם איננו מקפיד בכך, הרי שהכלי הינו לכל היותר כלי שמלל"א, יע"ש!