"והיתה אסתר מתוקנת לפני הקב"ה, שכן הוא אומר והנערה אשר תיטב בעיני המלך אחשורוש אינו אומר אלא בעיני המלך זה מלכו של עולם" (ילקוט שמעוני אסתר, תתרנא).
"′וחמת המלך שככה′ שתי שכיכות הללו למה אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש" (מגילה טז, ע"א).
"′בלילה ההוא נדדה שנת המלך′ אמר רבי תנחום נדדה שנת מלכו של עולם" (מגילה טו, ע"ב).
"ובכל אתר ′המלך′ סתם – דא קודשא בריך הוא" (זהר ח"ג, קט, ע"א).
חז"ל קרעו עבורנו את המסך המסתיר את רבונו של עולם מן העלילה הגיאו-פוליטית של המגילה. בכך הם חשפו גם את מישור ההתרחשות האמתי של המאורעות שבמגילה. את מקומם של תככי הארמון וההרמון, של מלחמות עמים ומבוכותיהם נתיני מלך-אביון תופסים מאבקים העומדים ברומו של עולם, בין כנסת ישראל לבין זרעו של עמלך לפני מלך עליון.
אבל בכך חז"ל גם מזמינים אותנו למצות את המשמעות של דבריהם אל מסקנתם העקבית. לא בכדי "המלך" יושב בחצר הפנימית, אשר אין הכניסה אליה מחייבת זהירות יתירה, ורק על פי חפצו של המלך, אחרת – "אחת דתו להמית". ומלכות הארץ היא כעין המלכות שברקיע (ברכות נח, ע"ב). חצר זו היא היא בית קדש הקדשים, חצר לפנים מחצר, בית לפני מבית, אשר אהרון הכהן היה רשאי להכנס אליה בכל עת כדי לשכך את חמת המלך, ובלבד שיעשה כסדר העבודה האמור בפרשת אחרי מות – "ואל יבוא בכל עת אל הקודש... ולא ימות... בזאת יבוא אהרון אל הקודש...". לדורות, עבודה זו נקבעה אחת "לחוקת עולם... אחת בשנה" (ויקרא טז, ב′-ג′ לד; גר"א).
אך אם "המלך" הוא מלכו של עולם, הרי שהמלכה היא כנסת ישראל. ומשמעות הדברים מרחיקת לכת, אף נוקבת.
המלך מתבקש לבחור בין המלכה לבין המן. אף גורלה של כנסת ישראל מוטלת בכף המאזניים. האם יקרב אותה אליו, או שמא חלילה ידחה אותה וימסור אותה ביד שוסיה, ביד עמלק. האם יבחר ב"ראשית תבואתו" שהם קודש או ב"ראשית גויים", האחרת, חלילה? על בסיס מה יבחר המלך? על פי אילו אמות מידה? אסתר אינה נותנת כל נימוק רציונלי לבחירה בה ובעמה.
כעין זה עומדים שני השעירים בחצר המקדש ביום הנשגב והקדוש, יום הכיפורים. "שני שעירי יום הכפורים מצותן שיהיו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד" (משנה, יומא ו, א). אין בסיס רציונלי לקרב את השעיר האחד לפני ולפנים ולדחות את האחר אל ארץ גזירה, לעזאזל. בחירה זו נעשית באמצעות הגורל. ובחירה גורלית זו, תרתי משמע, נעשית שלא על פי אמות מידה של קריטריונים רציונליים. היא מושתתת על בחירה א-לוהית ללא הנמקה.
"פורים נקראת על שם יום הכיפורים" תיקוני זוהר, נז, ע"ב) – כי דרכי הבחירה בהם שוות. הפור – "הוא הגורל" – הופך מאמצעי אקראי בידי הצורר למכשיר המשקף את בחירתו של הקב"ה בישראל גם ללא הנמקה. רק מפאת אהבתו של הקב"ה לישראל. "הללו עובדי זרה והללו עובדי זרה" קטרגו המלאכים בשעת יציאת מצרים, והקב"ה גאל את ישראל מתוכם מכוח האהבה: "אמר להן הקב"ה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (מדרש תהלים, טו). מנחמה ליבוביץ זצ"ל שמעתי כעין זה על כך שיצחק חייב היה לנמק את אהבתו לעשיו: "ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו". אולם אהבת רבקה ליעקב לא היתה מנומקת, אלא בסיסית ופשוטה: "ורבקה אוהבת את יעקב" (בראשית כה, כ"ח).
הקב"ה אוהב את כנסת ישראל אהבה בסיסית ושרשית, אהבה שאינה תלויה בדבר ועל כן סופה להתקיים ולא להתבטל לעולמים. זו הברית הכרותה ביניהם. פורים חושף קשר עולמים זה. לא בהנמקות רציונליות, אלא בקשר חי הגובר על כל הסתר. "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך" (תהלים סה, ה′).
