ב' חשון ה'תש"עח 22/10/2017
שם משתמש
סיסמה

חירות

חירות, מזויות שונות.
אנו מצויים ערב א′ בניסן, ואחד הסיפורים המבטאים ביותר את ענין החירות הוא הסיפור הנוגע ליום זה. כוונתי לסיפור של נחשון בן עמינדב שהוא ראשון הנשיאים המקריב את קרבנו ביום זה. כשעמ"י עמד מול ים סוף כשמאחוריהם המצרים, היה בלבול עצום, עד שקפץ נחשון בן עמינדב לים ובעקבותיו אחרים וכך נקרע הים. כך מספרת המכילתא (דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ה):
ור′ יהודה אומר בלשון אחר ויבאו בני ישראל בתוך הים כיון שעמדו שבטים על הים זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים שנ′ סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל (הושע יב א) מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים עליו הכתוב אומר הושעני אלהים כי באו מים עד נפש ואומר טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת מים שטפתני ואומר אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה (תלים /תהלים/ סט ב - ג, טז) מיד אמר המקום למשה ידידי טובע בים והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה אמר לפניו רבונו של עולם ומה בידי לעשות אמר לו ואתה הרם את מטך ומה אמרו משה וישראל על הים ה′ ימלוך וגו′. אמר המקום מי שהמליכני תחלה על הים אעשהו מלך על ישראל.
על פי המכילתא, באותה שעה שנחשון קפץ הוא היה נתון בסכנת טביעה, עד שהקב"ה גער במשה-ידידי טובע בים וכו′. ומשה מוליך את העם ובוקע אותו מצילו.
מקובל להזכיר את מעשהו של נחשון כביטוי של אמונה גדולה בה′ שאינה מתרשמת מהסובב וצמודה לדבר ה′, וכמעשה של גבורה גדולה, שבגללו זכה יהודה למלוכה, כפי שאומר המדרש. אך, מהתבוננות נוספת, נראה שיותר מכך, יש במעשה זה של נחשון ביטוי לחירות עמוקה.      ננסה לבאר זאת:
גדולת מעשהו של נחשון אינה בכך שהיה לו אומץ לקפוץ לים הסוער ולסכן את חייו, שהרי פעמים רבות נאלץ אדם לחרף נפשו להציל את עצמו או את רעהו הטובע מן הים. דפי ההסטוריה מלאים מאנשים שהסתכנו למען אחרים. יתירה מכך, וכי יעלה על הדעת לציין לשבח אב שקופץ להציל את בנו?!
גדולת מעשהו היא באמונתו הגדולה. לקפוץ לים הסוער, כשנראה שהכל אבוד-המצרים מאחור והים מלפנים, מתוך אמונה בה′, מתוך מחשבה שכך ה′ רוצה. יש כאן,מעשה המנוגד להגיון שמה מכוונו היא הנאמנות לרצון ה′ שאינו מתרשם כלל מהמציאות הסובבת.
יותר מכך, עוצמתו של מעשהו, אינה רק בכך שמכוח אמונתו הוא פועל כנגד ההגיון הנגלה, אלא שבמעשהו הוא מוציא עצמו מן הכלל, בשביל להציל את הכלל. כשכולם מסביבו מיואשים ומתוסכלים וצורחים, הנטייה הטבעית האנושית להסחף למקום הכלל, להאחז בבטוח הטבעי, להקטין ראש. במתח הסובב, באוירת היאוש, בצעקות, בידיעה שיש עוד הרבה אנשים שאף אחד לא קם, הספונטאניות נפגעת ומתחילים לעשות חשבונות, שהרי אולי הכלל צודק ולא אני וכו′. ואולי יש גאווה בלקפוץ. נחשון היה מסוגל להתנתק מהסובב, לא להשתעבד, להתעלות להגיע למקום שהוא בן חורין מהמציאות שמסביבו, ומתוך כך לאזור אומץ ולעשות מעשה.
נוכל לומר, כי החירות היא הקומה העליונה של האמונה. האמונה היא כה עוצמתית עד שהיא מביאה אותו לשחרור מכל שעבוד חיצוני, של ים סוער של עם שלם, ולהיות במקום של נאמנות מוחלטת לאמת האלוקית.
 
חירותו של אהרן
אך, לעניות דעתי יש סיפור שמבטא עמדה של חירות, גדולה יותר.
בריש פר′ בהעלותך- במדבר פרק ח (א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת:(ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:
ומפרש רש"י:ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.
ומבאר שפ"א (בהעלותך שנה תרלד):"ונראה הפי′ שלא נשתנה אהרן ע"י המצוה הדלקת נרות. שהובחר אהרן להיות מאיר לכל בנ"י ולכל העולם ע"י הדלקת הנרות. ועכ"ז לא הי′ נשתנה..."
החשש במצב כזה שאדם מצוי קרוב פנימה אל הקודש, שהוא עלול מחד,להגיע למקום של הרגל. של שחיקה, שהדברים נעשים גם לפני המלך מתוך פיזור דעת.
 
 
ברם, השפ"א מבאר זאת בעומק נוסף, על פי משל המופיע במדרש- במדבר רבה (וילנא) פרשת בהעלותך פרשה טו סימן ח
ח ד"א בהעלותך זש"ה (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה ולנו אומר בהעלותך למה"ד למלך שהיה לו אוהב אמר לו המלך תדע שאצלך אני סועד אלא לך ותקן לי הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן מנורה של זהב לפניו כיון שראה אוהבו את כל הכבוד התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות א"ל המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד למה לא התקנת לי כלום אמר לו אוהבו ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי והטמנתי כל מה שהתקנתי לך שהיו כלי הדיוטות אמר לו המלך חייך שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך...
ומבאר השפ"א שנת תרלו:
...והנראה מזה המשל כי באמת הי′ הדרך הנכונה שיכין האוהב אשר לו אף שרואה כלים של המלך אעפ"כ יעשה הוא את שלו. רק בעבור שנתבייש האוהב צוה המלך להטמין כל כבודו. אבל באמת למה יגרע מכבוד המלך. וזה י"ל מאמר הכתוב מול פני המנורה פי′ מנורה העליונה יאירו שבעת הנרות שלא יצטרך הקב"ה להסתיר אור העליון. כי באמת כל מה שנסתר בעוה"ז כבודו ית′ וקדושתו הוא לצורך עבודת האדם כי אם הי′ נתגלה היו מתבטלין כל העבודות מבו"ד. אך הצדיק בעבודת השי"ת יכול לעשות את שלו אף שרואה כבודו ית′.
 
החשש של מי שמצוי קרוב מדי לקודש שהוא עלול לאבד את בטחונו העצמי, ומתוך כך לאבד את טבעיותו, ומתוך כך יאבד את עצמיותו לגמרי, ויעשה את ההכרחי כמי שכפאו השד. אהרן מצוי פנימה עמוק בתוך הקודש, בנוכחות אלוקית, והוא אינו מאבד מטבעיותו כל השנים שהוא עובד. הוא אינו משתעבד להרגלים החיצוניים ואינו נשחק, והוא גם אינו מבטל את עצמו כלפי הנוכחות האלוקית, במובן שלילי, הוא נוהג על פי מידתו וכוחותיו.
נוכל לחדד שהרבותא במדרגת ההחירות של אהרן על פני המדרגה הראשונה שראינו, שעמדתו אינה משתעבדת למציאות החיצונית, אך גם לא למציאות הפנימית. מצד שני הפנימיות נוכחת ומעוררת אותו ומפעילה אותו. אך מפעילה אותו על פי טבעיותו, על פי כוחותיו.
בנוסף, כאן לא מדובר במעשה חד פעמי אלא בהנהגה של חיים.
השפת אמת במדבר פרשת בהעלותך שנה תרלו כותב שזוהי הבחינה שלעתיד לבוא, וז"ל:
פי′ שלא נעשה שינוי והסתר ע"י כנ"ל. והוא שבח גדול שהוא כמו שיהי′ לעתיד שכ′ חז"ל ע"פ והתהלכתי בתוככם שלא תהי′ מזדעזעין כו′.   וכך כתוב בספרא בחוקותי פרשה א
(ג) והתהלכתי בתוככם, משלו משל למה הדבר דומה למלך שיצא לטייל עם אריסו בפרדס והיה אותו אריס מיטמר מלפניו, אמר לו המלך לאותו אריס מה לך מיטמר מלפני הריני כיוצא בך והקב"ה אמר להם לצדיקים מה לכם מזדעזעים מלפני, כך עתיד הקב"ה מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, וצדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו הריני כיוצא בכם.
וכותב השפ"א: פי′ שלא יצטרך האדם להתרחק ע"י היראה וכמו מלאכי השרת שנא′ מהלכים בין העומדים האלה שיכולין לעמוד לשרת בפני הקב"ה אף שהקב"ה גבוה ומתרומם על מה"ש כמו על התחתונים.
 
בדומה לכך, ראה ליקוטי מוהר"ן תנינא, העמדה בתפילה שאין אדם מרגיש את מי שמסביבו. אין מדובר בבידול ויחידאיות, אלא בעמדה עצמית הצומחת מתוך ההוויה של הציבור, ואינה משתעבדת לו.
ראה אוה"ק ג, קטז-כשנפגמה העצמיות הפנימית בנפש ובעולם, א"א להחזירה לידי תיקון כי אם על ידי התעמקות פנימית ברזי תורה, מעלמא דחירו, ובקדושה גדולה שתוצאותיה היא הדבקות התדירית.
וראה פסקה שלאחריה שם.
 
צריכים להבין שהמציאות האלוקית צריכה לעבור דרכנו. והאדם קרוא לעבוד על פי כוחותיו. ברם, צריך כל הזמן להשתדל לא ליפול לפרטיות, אלא להביא לידי ביטוי את עבודת הכלל. 
המתח הראוי בין שני הקטבים, בא לידי ביטוי בדברי הרב באוה"ק ג,קכ
עמדה עצמית:כל הדברים הכלליים שהם משוטטים בעולם הדעות והרגשות, מוכרחים לקבל אצלו צורה פרטית מחוטבת בפני עצמה, ועם זה מתמזגת היא יפה עם הצורות הרוחניות והמעשיות של הכלל כולו. ראה שם הפניות בצד מהגדה של פסח ועוד. מאגרות ב′, מא התגלות המהות באה כפי מידת התגלות הבחירה החופשית.
 
דוגמה ניגודית לדמותו של אהרן, הוא אליעזר שעל אף שהיה דולה ומשקה, הוא בבחינת ארור שאינו מתדבק בברוך. משום שהוא נטול יוזמה, והוא מחכה למוצא פי אדונו. ראה שיחה בענין בשיחות פרשות שבוע.
 
וזה מה שכתוב באבות:עשה רצונו כרצונך. וראה שפ"א במדבר פרשת בהעלותך:
וי"ל כן הפי′ עשה רצונו כרצונך בלי השתנות. כמו שאין האדם משנה עצמו לצורך מעשיו כן האדם שמוכן תמיד לבטל עצמו לרצונו ית′ עושה הכל בלי שינוי. והשי"ת משלם הכל במשפט מדה במדה.
החירות על פי מדרגה זו, היא להיות נאמן לעצמיותך באשר היא אנושית ודרכה להופיע את רצון ה′.
 
חירותו של משה
וישנו סיפור שלישי המבטא באופן גבוה יותר את ענינו של החירות. משה בעודו בהר סיני מתבשר שעמ"י חטא בעגל. התגובה האלוקית חריפה ביותר:   שמות פרק לב-
(ז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: (י) וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל:
 
כשמורה מעיף תלמיד שסרח מהכיתה, ניתן לצפות שתי תגובות אפשריות. התגובה הילדותית, של הילד שנשכב על הריצפה ומתחנן על נפשו. או שמבקש הנחות מהעונש.
התגובה הבוגרת, היא תגובה של בושה, של שתיקה, של יציאה נזופה.
במצב כל כך חד משמעי, מה אפשר כבר להגיד?!
משה בוחר בדרך שלישית, הוא עומד כנגד ה′ הוא מתפלל, הוא טוען הוא משכנע ומציל את עמ"י: שמות פרק לב
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי יְקֹוָק אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה יְקֹוָק יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה:
(יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:
(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:
הבושה אינה מנטרלת אותו. הכעס האלוקי, אינו משתיק אותו.
אדרבה דווקא המשפט שבו גזר הדין, -′ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם′! נקלט אצל משה כפתח תקווה, כפי שמלמדים חז"ל- שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מב
ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר הניחה לי אלא למה"ד למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון הניחה לי שאכנו, והיה פדגוג עומד בחוץ אמר הפדגוג המלך ובנו לפנים בקיטון למה הוא אומר הניחה לי אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי, כך אמר הקב"ה למשה ועתה הניחה לי אמר משה מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי, מיד התחיל לבקש עליהם רחמים הוי ויחל משה את פני ה′ אלהיו.
למשה היה מספיק ישוב דעת, עוד לדייק את לשונו של הקב"ה, באותה שעה.
לצורך השוואה, היה מישהו נוסף שנגזר דינו והוא הגיב הפוך. אדם הראשון אחר החטא, נגזר דינו ′ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים′. והתוצאה-′וישלחהו ה′ אלוקים מגן עדן′.
המדרש מלמדנו שפתח לו פתח של תשובה. בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כא:
ו ועתה פן ישלח ידו, א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח לו הקב"ה פתח של תשובה, ועתה, אין ועתה אלא תשובה, שנאמר (דברים י) ועתה ישראל מה ה′ אלהיך וגו′, והוא אומר פן ואין פן אלא לאו, אמר הקב"ה ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים, אתמהא, ואם אוכל הוא חי לעולם, לפיכך וישלחהו ה′ אלהים מגן עדן כיון ששלחו התחיל מקונן עליו ואמר הן האדם היה כאחד ממנו.
אך, הוא לא הבין את הרמז, הוא הלך ונסגר בתוך עצמו.
 
תגובתו של משה מבטאת עמדה של חירות פנימית, שלא רק שאינה נפעלת מהשפעות חיצוניות, אלא היא גם מסוגלת לייצב עמדה ניגודית עצמאית גם כאשר הקב"ה אומר לך: הניחה לי ואכלם.
יתכן לומר שחטא העגל הוא גלגול נוסף של חטא אדה"ר. הקירבה שהביאה לחוסר איפוק. יוזמה שלילית. אך, הפעם גלגל ההסטוריה עבד אחרת מכוחו של משה.
מה נותן למשה עמדה חירותית זו?
היה ניתן לומר שעמדתו נובעת ממקום של נוכחות חזקה. אין הוא מתבטל כלפי המציאות, אלא עומד מולה. ברם, ניתן להעמיק כך ולבאר, על פי הענין הבא:
בהגדה של פסח נדמה שאנו מדלגים על משה רבנו, ב ילקוט שמעוני תורה פרשת בא רמז קצט שהוכנס להגדה:
והכיתי כל בכור שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח תלמוד לומר וה′ הכה כל בכור בארץ מצרים. לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח.
 
מדוע נעדר שמו של משה מההגדה?
כשאנו אומרים שדבר נעשה על ידי שליח משמעו, שיש את המשלח ויש את השליח. עד כמה שהשליח יהיה נאמן למשלח, הוא בכל אופן ישות בפני עצמה. יש שליח שהוא ומשלחו חד. משה הוא שליח ה′ להוריד את התורה מן השמים ולמוסרה לעמ"י. דרכה מתממש החזון האלוקי העולמי. מכוח כך, יש לו עמידה חזקה כנגד העם וגם כנגד ה′. הוא בטל כלפי השליחות, שום דבר לא מסיט אותו מדרך זו.
כאן ניתן לראות זהות מוחלטת בין רצון ה′ להופעתו אצל משה. המאפשרת לו חירות פנימית לא ליפול ולהכנע ולעמוד אף כנגד ה′.
 
אפשר לדבר על שלושה מקורות לחירות.
החירות של נחשון מבטאת עמדה עצמאית, שאינה כפופה לסובב, מכוח אמונתו ונאמנותו.
החירות של אהרן מבטאת פשטות וענווה, וראיה עצמית חיובית. לתת למציאות האלוקית לעבור דרכו.
החירות של משה נובעת מהתבטלות כלפי השליחות, המביאה לעמידה וחוסר התבטלות כלפי המציאות הסובבת, כולל עמ"י וכולל הקב"ה.
 
אוה"ק ג, לה-מצה-שלילת ההשפעה החיצונית. וע′ אוה"ק א, צה
 
 
המשותף לכל ג′ סוגי החירות הוא נאמנות בלתי מתפשרת לעצמיות,
מאורות הראיה-הגדה של פסח / זמן חירותנו / חירותנו
החירות הצביונית היא אותה הרוח הנשאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן להעצמיות הפנימית שלו, להתכונה הנפשית של צלם אלקים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים שהם שוים את ערכם.