כא' שבט ה'ת"שפ 16/02/2020
שם משתמש
סיסמה

ספירה של בעל הבית

מאכל בהמה
פרשתנו חורזת בתוכה את דיני כל המועדים, כשבתוכם משתלבת גם מצוות ספירת העומר, ויש בה אף סממן חשוב המרמז על זכותנו על ארץ ישראל שאת עצמאותה ושחרורה אנו חוגגים בתקופה זו.
הכתוב אומר "וַיְדַבֵּר ה′ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן...".  אמרו על כך חכמים במדרש: "לעולם אל תהי מצוות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען. זה הוא שכתוב: ′וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ′, על מנת ′וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר′. ואיזה, זה מצות העומר".
מהו ההסבר?
ידוע כי העומר בא מן השׂעוֹרים שהם מאכל בהמה, וכפי שמציינת המשנה במסכת סוטה ביחס למעשיהָ: "רבן גמליאל אומר: כשם שמעשיה מעשה בהמה - כך קרבנה מאכל בהמה". יוצא אפוא שקרבן שעורים בא לסמל מאכל של בהמה. האדם דומה למעשה מבחינה פיזית לבהמה, להבדיל. הוא אוכל ושותה פורה ורבה כבהמה, "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל". העובדה כי הבהמה אוכלת תבן והאדם אוכל מעדנים ומאכלים מעוּדנים אינה משנה מבחינה מהותית. סוף סוף בעצם הזיקה למאכל ולמשקה אין האדם שונה מבהמה, כעין מה שהתלונן אדם הראשון אחר עונשו "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה": "זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו: רבונו של עולם, אני וחמורי נאכל מאבוס אחד?!"
לרומם את המזון
אולם בכוחו של האדם להעלות את מזונו - מזון הבהמה - לרמה גבוהה, לזככו ולשפרו. הן בדרך השלילה והן בדרך החיוב, הן בינו לבין קונו והן בינו לבין חברו. בדרך השלילה: להיזהר משמץ של גזל ומרמה וכיוצא בזה בהשגת מזונו (בין אדם לחברו), ושלא להתגאל במאכלות האסורות (בין אדם למקום). בדרך החיוב: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ", "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ", "נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" (בין אדם לחברו), או: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה′ אֱלֹהֶיךָ"  (בין אדם למקום). זהו שכתוב בפרשת העומר: "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה′", כלומר צריך להניף, להרים ולהעלות את מאכל הבהמה. לכן הוא קרוי "עֹמֶר הַתְּנוּפָה".
כשהיו בני ישראל במדבר הם אכלו מזון רוחני: "לֶחֶם שָׁמַיִם", "דְגַן שָׁמַיִם", אך כשנכנסו לארץ ישראל הוצרכו לעבודת האדמה, "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ". כאן הוצבה המטרה לרומם את הלחם: "המוציא לחם מן הארץ", וביאר הרבי מקוצק: להוציא את הלחם מן הארציוּת, ממדרגת בהמה, וקידושו למדרגה רוחנית. והדבר מתבטא הן בין אדם לחברו הן בין אדם למקום כפי שהזכרנו. הכוח הכללי לכך ניתן על ידי מצוות העומר עומר התנופה. לכן ע"י מצוות העומר זכה אברהם לרשת את ארץ ישראל, זו הארץ שמהווה את כור ההיתוך של החומר והרוח. בשום פנים ואופן לא ייתכן לומר כי האדם הורד ארצה ובא לעולם כדי ′לשרוף′ כך וכך טונות של אוכל בימי חלדו.
מעלין בקודש
לכשנעיין בכך ניווכח כי בפסח הוזכר "עומר התנופה" הבא מן השעורים מאכל הבהמה, ולעומת זאת בחג השבועות, חג מתן תורה, באות שתי הלחם מן החיטים מאכל האדם. דבר המסמל עלייה רוחנית בעקבות מתן תורה: "הגבהנו את היסוד של נפש הבהמית שלנו ושל כל העולם כולו, אז בצאתנו ממצרים, לאט לאט, ממועד יציאתנו, משיעבוד עם שֶׁבְּשַׂר חמורים בשָׂרָם, והננו הולכים ועושים זה תמיד בפרק זה. מתחילים אנו עם העומר, מאכל הבהמות, המקור שהם שואבים ממנו כח החיים שלהם - ונפשנו הבהמית ונפש העולם כולו מתרוממה, לאט לאט מתרוממת, מִטַּהֶרֶת מטומאתה, מזדככת ומתעלה, יוצאת מצורת בהמה לקבל אור צורת אדם, יוצאת מתכונת שעורים לתכונת חיטים. ואנו באים לחוג את חג השבועות, יום אשר עמדנו בקומה הרוחנית הגמורה שלנו, וזיו הקוממיות מתחדש עלינו בכל שבועות...".
על פי מהלך זה נוכל להבין את מצוות ספירת העומר ואת זיקתה למעמדנו המיוחד כבני בניהם של אברהם יצחק ויעקב. הפסוק אומר: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". "תני רבי חייא: ...אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".
ידוע כי אין דבר בעולם שיש לו קיום נצחי חוץ מרבש"ע. כל דבר הוא בבחינת "הווה ונפסד". נברא והיה, ועתיד להיבטל ממציאותו. אפילו על השמים ועל הארץ מעיד הנביא ישעיהו: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה". לכל דבר יש משך זמן עלי אדמות, תוחלת חיים מסויימת. אך ישנו דבר אחד שאינו מתקיים כלל, והוא יקר מכל. טרם הספיק להתהוות וכבר עבר, חלף ואיננו עוד. זהו הזמן: "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ". וכבר אמרו חכמי המוסר: "העבר - אַיִן, העתיד - עדיין, וההווה - כהרף עַיִן".
להנציח את ההוה
אולם כיצד בכל זאת ניתן להנציח את הזמן לבל יחלוף ללא תחליף? על ידי מצוות ומעשים טובים, כי כשהמעשים קיימים או תוצאתיהם נמצאות הרי זה כאילו הזמן נמשך ומתקיים: "דבריו חיים וקיימים לעד עולמי עולמים". 
באברהם אבינו ע"ה נאמר "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". סתם זקן אינו "בא בימים", ימיו הראשונים חלפו הלכו להם, ואין הוא "בא" עמהם. אולם אברהם אבינו, וכמותו גם יהושע ודוד - "באו בימים". הם הנציחו את זמנם ולכן כשהזקינו "באו בימים", כלומר היו עם כל הימים הראשונים שלהם. אברהם: "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי". יהושע: "נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". וכן דוד המלך: "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי". זהו שאמר המדרש: "אימתי הן תמימות? בזמן שישראל עושין רצונו של מקום".
בדרך הדרוש יש לומר כי ספירת העומר מסמלת את ימיו של האדם. "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" על משקל "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה", והמצווה היא "תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", כלומר שהזמן לא ילך לאיבוד ולבטלה, אלא ישאר בשלמותו וינוצל לעשות רצונו של מקום.
פעולת הספירה מצביעה על חשיבות הדבר המנוי, כעין המובא בהלכה: "דבר שבמניין אפילו באלף לא בטל", דבר שנמכר במניין מורה על חשיבותו של המצרך, ולכן אין לו ביטול. וכן כתב רש"י על המִפקָד הפותח את ספר במדבר: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה...".
לא לספור כמו קופאי
ימיו של האדם צריכים להיות חשובים ביותר בעיניו, לכן אַל לו ליגע לריק וללדת לבהלה. כל רגע יקר כי לא ישוב. לכן הזמן צריך להיות מנוי: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", הרומזות ל"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה", ולכן צריך לקיים: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם", הימים יהיו במניין ובספירה למען ינוצלו כיאות.
ניתן להצביע על שני אופנים בספירת מלאי: קופאי של בית עסק כלשהו אף הוא סופר ומונה, וכן הפקיד בבנק מונה וסופר את הכסף שהצטבר בקופה בסופו של אותו יום. אולם אין ספירתם דומה לזו של מעבידם. כאשר בעל הבית מונה הנהו יודע שזהו רכושו, ומצב רוחו הוא פונקציה של כמות הכסף והרווחים שצבר. כשהתוצאה חיובית הריהו שמח, וכשהספירה מצביעה על מאזן שלילי הריהו עצוב ומצטער. לא כן הקופאי. לא לו הצער, באשר אין הספירה נוגעת לו ולרכושו.
האדם עלול למנות את ימיו כאותו פקיד זר, באופן שאין המניין נוגע לו כלל. לכן נצטווינו "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם" ודרשה הגמרא "שתהא ספירה לכל אחד ואחד", כל אחד ואחד חייב לחוש בספירה את תחושת בעל הבית, ולא זו של הפקיד. דבר זה יביא לחשבון נפש וניצול הולם של זמנו היקר. נאחל לכולנו שנדע להפיק את הלקח הנלמד מפרשתנו, נדע למנות באכפתיות את הזמן ולנצלו ברוח שהִתְוו לנו רבותינו וחכמינו.