כח' אב ה'תש"עז 20/08/2017
שם משתמש
סיסמה

דבר תורה לפרשת נשא

בס"ד.

" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר
לה′ "
 
פרשת נזיר המוזכרת בפרשתינו,עוסקת באדם המחליט לעשות שינוי דרמטי בחייו ולקבל על עצמו את חומרות הנזירות (איסור שתיית יין,תספורת ותגלחת,טומאת מת).
ונשאלת השאלה מה יחס התורה לאדם כזה? האם זהו האידיאל לפרוש מחלק הנאות העולם הזה לגמרי? ואם כן מדוע אין ציווי בתורה להיות נזירים?
נוסף לכך, אם ננסה להשליך את פרשת נזיר להתנהלותינו היומיומית,בין איש ובין אשה, האם עלינו לאמץ גישה שתומכת בחומרות ולאסור עלינו דברים המותרים? שמא זהו רצון הקב"ה.
 
מתוך עיון בדברי חז"ל נראה לכאורה שזוהי הדרך המומלצת, ואין דרך טובה ממנה להתמיד ולהצליח בעבודת ה′. וכך כותב האבן עזרא(ו,ב)" יפריש או יעשה דבר פלא כי רוב העולם הולכים אחר תאותם: פירוש נדר להיות נזיר כי נזיר הוא תאר השם וינזרו מנזירתו שירחיק מהתאות ועשה זה לעבודת השם כי היין משחית הדעת ועבודת השם".
גם במדרש רבה (פרשה י′,כח) מובא שהנזיר חשוב ככהן גדול,ואף נקרא קדוש.
 
על הפסוק " וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא " דורש רבי אלעזר הקפר (נדרים י.): " וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק′′ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא"
 
ולכאורה יוצא מתוך דברי ר"א הקפר שהנזירות והפרישות מוגדרים לא פחות ולא יותר כחטא שצריך הנזיר להביא עליו קרבן! ובוודאי שאין זו הדרך המומלצת.
 
בירושלמי(חגיגה פ"ב ה"א) מובא " התורה הזו דומה לשני שבילין, אחד של אור(אש) ואחד של שלג, היטה (פנה) בזה מת באור(אש),היטה(פנה) בזה מת בשלג"
 
וכך מסיימת הגמרא: מה יעשה? יהלך באמצע. זהו שביל הזהב שכותב הרמב"ם(דעות א,ד) שעל האדם לשאוף ללכת בו: לא להיות פזרן אך גם לא קמצן,לא מהלל ושוחק אך גם לא עצב ודואג..
 
חז"ל לימדונו שלב יודע מרת נפשו- אדם יודע בדיוק מהו ומיהו, היכן הם המקומות שהוא צריך חיזוק בהם, ואי אפשר לסמוך עליו,ועליו מוטלת האחריות לטפל בזה. ולאדם כזה התירו לנהוג בחומרות, אך עליו לזכור שהחומרא היא לא דרך חיים אלא אמצעי בלבד להשגת המטרה בלבד. את האדם שחושב שדרך החיים צריכה להיות ע"י חומרות ופרישות, אנו נשאל מדוע התורה לא אסרה את אותם דברים "דייך במה שאסרתך תורה אלא שאתה אוסר דברים המותרים"(ירושלמי נדרים פ"ט ה"א) 
 
החומרות והאיסורים שאנו מוסיפים על עצמנו,אינם פסולים כלל,להיפך הם מקדשים אותנו ומחזירים אותנו לדרך הישר, אך חייבים אנו לזכור שזהו רק האמצעי.
 המטרה ודרך חיים היא לחיות ע"פ דברי המדרש הנ"ל והרמב"ם בדרך האמצע שהיא היא שביל הזהב בחיינו. מה גם שבימינו אנשים כלל לא יודעים מה ההבדל בין חומרא לעיקר הדין,ומי שלא מחמיר נתפס בעינהם כפחות דתי או כמזלזל, וממילא נוצרות מחלוקות ופירודים בעם, וזה בוודאי לא רצונו של הקב"ה.
 
 נקודה למחשבה.
 
שבת שלום