כז' כסלו ה'תש"עח 15/12/2017
שם משתמש
סיסמה

מעמד הר סיני

 תלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד א
דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.
הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? היום ומחר - היום כמחר, מה למחר - לילו עמו, אף היום - לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה - תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא. ופירש מן האשה. מאי דריש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה +שמות יט+ והיו נכנים וגו′ אל תגשו, אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דכתיב +דברים ה+ לך אמר להם שובו לכם לאהליכם וכתיב בתריה ואתה פה עמד עמדי, ואית דאמרי +במדבר יב+ פה אל פה אדבר בו. שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה +שמות יב+ וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה [כאן], וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שנאמר +שמות לד+ אשר שברת ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת.
רש"י מסכת שבת דף פז עמוד א
ופירש מן האשה - לגמרי, לאחר מתן תורה, מיד משפירש עם חביריו, שוב לא חזר לתשמיש. אף היום - צריך להיות לילו עמו, והא לא אפשר. וקבע להם זמן - אימתי ידבר עמהם. אמרה תורה והיו נכונים וגו′ - פירשו מנשותיהן. ולא קבע לי זמן - לדבורו, שאוכל לפרוש קודם לכן. לאהליכם - להתיר נשותיכם לתשמיש, שאסרתי לכם. בן נכר - מומר, שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. התורה כולה - תלויה בלוחות הללו, וישראל מומרים, על אחת כמה וכמה שאינם כדי לה. אשר - אישור, שאישרו ושיבחו על שבירתן.
 
 
שאלות
1. א. שיקול הדעת האנושי לעומת האלקי:
1) איך יתכן שמשה משנה מהציווי האלוקי? ובפרט שמדובר בג′ פעמים באותו ענין. ובפרט שמדובר בארוע המכונן של עמנו.
2) גם אם ההגיון של משה נכון, למדנו מסיפור העקדה, שעמידתו של אברהם בניסיון נבעה דווקא מכך שלא הפעיל שיקול דעת, ועשה על פי הצו האלוקי.
זאת ועוד, אנו מוצאים בארועים אחרים שמשה רבנו לא עונה עד שהוא שומע תשובה מהקב"ה, כך בבנות צלפחד, וכן בפרשת המקלל(ויקרא כד). מדוע כאן לא פנה להתייעץ עם הקב"ה, לפני שהחליט?
3) באופן ספיציפי לשבירת הלוחות:
א. קשה, הרי הקב"ה אחרי שנודע חטא העגל נתן לו את הלוחות, ומשה ירד מההר בידיעה שהעם חטא, עם הלוחות, מדוע שברם לבסוף?
ב. ובפרט קשה, הרי בטרם משה קיבל את התורה, הוא התווכח עם המלאכים שהתנגדו למסירת התורה לבני אדם (ראה שבת פח ע"ב) וטענתו היתה, כלום יצר הרע יש ביניכם, וכו′?! כלומר, על פי הבנתו, התורה ניתנה לאדם באשר הוא אדם, עם חולשות. ובמקום שיש חטא, אדרבה, דווקא שם צריך את התורה שתדריך. האם שבירתה אינו הודאה שהמלאכים צדקו?
ג. גם אם היה צריך לשנות מהצו האלוקי, האם אין לחוש שעלולים ללמוד ממעשהו, שיש סמכות לשנות את הדיבור האלוקי, פעם אחר פעם?
2. מדוע הקב"ה מצווה באופן הדורש כביכול, התערבות של משה? ולבסוף הקב"ה מסכים על ידו?
3. האם יש מכנה משותף לג′ הדברים, ומדוע דווקא באלו?
 
כיוונים:
א. הפער בין הציווי האלוקי להבנתו של משה:
הקב"ה מצווה על הדברים מנקודת האידיאל. מובנו של האידיאל, אינו הצבת רף אלוקי עליון המתעלם מהמצב האנושי, אלא אדרבה, דווקא מתוך האמון ביכולת של האנושיות להתעלות, הקב"ה מציב רף גבוה המעניק כוח ומזמין את האנושיות להתעלות אליו.
המכנה המשותף לג′ הדברים הוא שמדובר בהכנות לקבלת תורה:הימים שלפני מתן תורה, הפרישה מן האישה, ונסיגה מההכנה לקבלת התורה, בעקבות חטא העגל.
ההכנה היא אמצעי והקב"ה רצה לקצר בו ולאפשר להגיע לתכלית באופן מהיר יותר.
לעומת זאת, משה רבנו בכל ג′ הדברים ביקש להוריד את הרף האלוקי:ביקש עוד יום, פרש מן האישה למרות שהקב"ה איפשר לו להשאר במציאותו החומרית וממנה להתעלות, ושבר את הלוחות כדי לאפשר לעם ישראל להתעלות מחדש למקום ממנו יהיו מוכנים לקבל את התורה, הן מבחינת בקשת הסליחה, והתעלות לעמדה ערכית, והן מבחינה זו שהלוחות השניים הם מעשה ידי אדם.
היסוד המשותף:משה פעל להרים את קומת ההכנה של עמ"י, ע"י הרחבת הזמן להופעת הקדושה (דחיית יום, פרישה תמידית מאישה, דחיית מסירת התורה). או במלים אחרות, הוא העדיף להשאיר את עמ"י בנקודת חושך (עיכוב, פרישה, שבירה) כדי לאפשר להם להגיע לנקודת אור גדולה יותר.
 
ב. סמכותו של משה:
בשבירת הלוחות, משה לא סתר את טענתו שטען כלפי המלאכים ′כלום יצה"ר יש ביניכם′, אלא אדרבה הוא פעל מכוחה. כלומר, משה שימש בשני כובעים שונים. כלפי המלאכים, הוא טען ש′לא בשמים היא′. ומובנו, כי התורה דווקא בגלל רוממותה נועדה לרומם גם את המציאות השפלה, והיא מנוסחת באופן המסוגל לרדת לארץ ולהרים את קומת הארץ לשמים. לכן, משה מוריד את התורה, על אף שהוא ידע כבר שחטא ישראל בעגל. שהרי בכך ההוכחה הטובה, מדוע התורה נדרשת ומתאימה להם. מאידך, לאחר שהתורה הורדה לארץ, על אף שהדבר נעשה עפ"י ה′, התורה כבר אינה בשמים, ויש מחוייבות לחכמי הדורות לפרשה על פי הבנתם. בדומה לויכוח בתנורו של עכנאי (בבא מציעא דף נט), טענותיו של ר′ אליעזר נדחו, על אף שהוא הביא הוכחות מן השמים, כיון שהחכמים צריכים לפעול על פי שיקול דעתם.
בהפעלת שיקול הדעת, אנו מוצאים אצל משה שני ענינים. ראשית, הוא אינו מגבש את עמדתו הסופית לפני שהוא רואה בעיניו את העגל והמחולות. ובכך קובע עמדה יסודית, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואסור לו לסמוך על שמועה בבואו לשפוט.
שנית, בכל ג′ הדברים, הוא לא מסתפק בסברה, אלא מוצא לכך מקור. הגמ′ שואלת ביחס לכל אחד מג′ הדברים"′מאי דריש?′
וכאן אנו מגיעים לנקודה משמעותית: עם נתינת תורה שבכתב, ועוד קודם לה, ניתנה סמכות לחכמי תורה שבע"פ לפרשה ולבארה, גם באופנים הנוגדים לפשט.
בכך, שונה סיפור זה מהסיפור של העקדה. במעמד הר סיני הורדה התורה לארץ, ויש לפרשה על פי הכללים המסורים למשה מסיני.
לא באופן מקרי משה משלים את הצו האלוקי, אלא ג′ פעמים להורות על כך שבכל חלק וחלק מהתורה, גם כשהציווי האלוקי מפורש, יש סמכות וחובה לחכמים לפרש את התורה.
הפירוש אינו סילוק הצו המקורי, או סירוסו, ח"ו, אלא התאמה בין האידיאל האלוקי המקורי, ליכולתו להופיע במציאות.
 
מן האמור עולה, כי שבירת התורה, אינה ייאוש או מסקנה הפוכה ממה שאמר למלאכים, אלא הצבת רף גבוה ובלתי מתפשר להתעלות האנושית. משה שסבר שצריך עוד יום, וצריך לפרוש מהעולם החומרי, כדי להתעלות לעולם הרוחני, דורש כעת מהעם, להתקדש ולהתעלות בטרם יקבלו את התורה. כאמור, הסמכות כעת בידי החכמים, על פי התורה.
 
וצריך לומר שההסכמה האלוקית, אינה רק על המסקנה, אלא גם על התהליך. החכם סובר מסברתו, ומוצא לכך מקור מהתורה.
לסיום: משה נגע בג′ הדברים הגדולים ביותר של החיים:הזמן. שהרי ללא הזמן התורה בטלה. אם עמ"י יצום בט′ בתשרי ולא בי′ הרי זה הרס התורה(התקדים של ירבעם בן נבט ששינה את הלוח). הוא נגע בנקודת ההמשכיות, החיבור לנצח:האישה. (ננסה לדמיין, אם בעקבותיו היו קמות כתות הדוגלות בפרישה מהאישה...) ונגע בתורה עצמה (עשה ח"ו לתורה, מה שעושים לע"ז).
משה עמד בחזית דו-צדדית, מאחור המלאכים ומלפנים ישראל. והוא ביטא עמדה חד משמעית משלימה: התורה לבני אדם, בעלי החולשה והיצר. ובני אדם תפקידם להתכונן לקראתה ולהתעלות אליה.
 
עיון נוסף:
האם הסכמה אלוקית מבטאת בהכרח שזהו רצון ה′?
ראה בצדקת הצדיק פסקה לט
פעמים נדמה לאדם שיש לו סייעתא דשמיא לדבר שהוא עושה, אל יסמוך על זה לאמר שדבר טוב הוא, דלולי כן לא היה הקב"ה עוזרו, שרק לבא ליטהר מסייעין אותו אבל בבא ליטמא אמרו רק פותחין לו ולא מסייעין. דמכל מקום פעמים יש דלנסיון סייעוהו וכיוצא, וכמו שנאמר במיכה (שופטים י"ז י"ג) שאמר עתה ידעתי כי ייטיב ה′ [ושם זה בהוי"ה שהוא קודש כדאיתא בשבועות (ל"ה ע"ב)] לי כי היה לי הלוי לכהן הרי חשב שהיה לו סייעתא דשמיא ועזר אלהיי להזמין לו הלוי לכהן ולהיטיב לו. [אמנם חז"ל אמרו בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה פרק כ"ו) כי מיכה כפר באנכי, ובמקום אחר בארתי שהוא כפירה בשורש הישראלי ועיין שם באורך. ורק בכאלה נמצא זה מי שהוא חס ושלום שורש פורה וכו′. אבל אטו אנן מי ידעינן מהיכי קאתינן וכו′ (קידושין ע"א ע"ב) והעצה לזה תפילה ותחנונים לרחמי שמים המועילים להפך גם השורש כמו שנתבאר במקום אחר על פסוק (תהלים נ"א י"ב) לב טהור ברא לי וגו′ דבריאה בכל מקום היינו יש מאין כנודע].  
ועיין עוד שם- ספר צדקת הצדיק - אות סד
סד) פעמים שרואה בבירור שהשם יתברך מסייעו ומסכים עם מעשיו, עם כל זה אינו ראיה כי מעשיו ישרים באמת, ועל זה נאמר (ישעיה מ"ח י"ז) מדריכך בדרך תלך ודרשו חז"ל (מכות י′ ע"ב) בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. [ואמר בדרך דרצה לומר בספר משלי דרך התורה כמו שכתבתי לעיל (אות מ"ח), כי אין השם יתברך מסייע אלא כשהוא על פי דעתו הולך בדרך התורה. ומה שלמדו מבלעם גם לפי דעתו של בלעם כפי סיטרא דיליה היה דרך זה ישר לו כפי מה שהוא, ומובן]. הלא תראה באליהו שאמרו ז"ל (סנהדרין קי"ג.) שהיה קשה לפניו יתברך עצירת הגשמים ואף על פי כן אמר לו לאליהו (מלכים - א י"ז ג′) לך ונסתרת וגו′ ועזרו להסתר מפני אחאב בדרך נס ואילו היה אחאב מוצאו היה מכריחו לבטל כמו שהיה אחר כך וכמו שעשה יהורם לאלישע:
ועל זה נאמר (דברים ל′ י"ב) לא בשמים הוא ואף על פי שעזרו לר′ אליעזר בדרך נס להראות שהדין עמו לא סמכו על זה (בבא מציעא נ"ט ע"ב) שחשבו שהוא מפני שהוא רוצה לילך בדרך זה. וזה היתה גם כן התלוננות בני ישראל (במדבר י"ז ו′) אתם המיתם את עם ה′, אף על פי שראו הפלגת הנס באבדם, מכל מקום חשבו על זה כי לא בשמים הוא ואין לסמוך על זה שהדין עם משה ואהרן נגד קרח ועדתו, רק אתם רציתם לילך בדרך זה וזכותכם גדול ולכך המיתם וגו′:
 
חג שמח.
ציון כהן.
 

*
[הדברים לעיל הם פרי לימוד משותף בחבורה, עם מספר אברכים].