הפגישה בין יעקב לעשיו כאשר חזר מבית לבן היא לפי הרמב"ן פרשה של לימוד לדורות, היא באה להורות, כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, שלח מלאך והצילו.
ועוד היא מלמדת, כי יעקב לא בטח בצדקתו, אלא השתדל בכל יכלתו להצלתו. אך יש בה גם רמז לדורות, שכל אשר אירע לאבינו יעקב יארע לנו תמיד עם בני עשו- אותו עשו שבא להלחם, מתרפק על צוארו של יעקב ובוכה. ונשאלת השאלה מה פשר הבכיה התמוהה של עשו, לאחר שניסה להלחם עם אחיו?
הרש"ר הירש בפירושו על התורה, מנתח את הפרשה בעקבות הרמב"ן כלימוד לדורות, אולם הוא מדגיש את ההבדלים המהותיים שיש בין ישראל לאומות , ואולי אף את ההבדלים בין הכוחות שיש בתוך עם ישראל, בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
מנהיגי עם ישראל התלבטו בכל מהלך הדורות עד כמה אנו צריכים לשמור על האינטרסים הפנימיים של מדינת ישראל , גם במחיר של "תשלום מדיני" וקבלת גינויים מהעולם.
כל בעל ואשה בינינו התחבטו בשאלה, עד כמה להשקיע בבניית התא המשפחתי, ולוותר בכך על הקידום בעבודה וברווח הכלכלי היוצא מזה, הכל בשביל המשפחה גם אם לא נחיה בעושר (אבל בוודאי נחיה באושר..).
נראה שהתשובה לכך רמוזה בתיאור המאבק של יעקב ועשיו:
יעקב שקוע בדאגותיו לשלימות ושלום משפחתו. הוא יוצר ובונה, ומגיע בעמלו לאושר פנימי וקן משפחתי רגוע.
אולם העוצמה המדינית היא תמיד ביד אחרים- ביד עשו. יעקב תלוי תמיד בחסדו של הזולת. בו בזמן שיעקב בא להתיישב ולהתחיל לבסס את עצמו מבחינת מיקום בארץ, עשו כלשונו של הרש"ר- "עשוי כבר", מבוסס בארץ ונהנה מכלכלה יציבה.
אלפי שנים נמשך המאבק בין יעקב לעשיו, חיי המשפחה- ביעקב, ואילו הכח והזוהר של העוצמה - הם ביד עשו.
וכמה פעמים עברה בראשנו המחשבה, מהי צורת ההנהגה הנכונה ? כלום דיו לאדם באשר הוא אדם, הוא ומשפחתו ואין צורך בעוצמה המדינית הכלכלית הבאה לשמש את האדם? ושמא להיפך, האדם לא נברא אלא לשמש את מרכבת המדיניות, דהיינו להתפתח, גם אם זה בא על חשבון המשפחה?
זו שאלה שתורתינו הקדושה בכל מצוותיה והוראותיה נותנת עליה תשובה ברורה. הנצחון יהיה בסופו של דבר לצד המוסרי של האדם, בביתו בחיק משפחתו, ולא לצד הכח המדיני החברתי הכללי.
הנשיקה שנשק עשיו ליעקב, היא רמז על הצפוי באחרית הימים. דמעותיו של עשיו מראות, שבתוך תוכו מקנן גם כן ניצוץ של אנושיות, מירושתו של אברהם אבינו. גם עשיו יניח בסופו של דבר את החרב מידו, ויתן יד לאנושות מתקדמת, לאור המוסר הא-לוקי.
עמדתו לגבי יעקב, הוכיחה עד כמה גברה בליבו האנושיות. אם החזק תומך בחזק אין כאן אלא יחס טוב, אבל כשהחזק דוגמת עשיו נופל על צוואר יעקב, יש בזה נצחון לצדק, לאחדותו של עם ישראל בכלל ולחיי המשפחה בפרט, זה יהיה השלב הסופי במאבק הממושך בין עשו ליעקב.
"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה"
הצומות שחייב אדם מישראל לצום בהם במשך השנה, הם: ג′ תשרי, י′ תשרי, י′ בטבת, י"ז בתמוז, תשעה באב, תענית אסתר.
החיוב לצום בימים הנ"ל נרמז בפסוק: "לא יאכלו את גיד הנשה":
"את"- תשעה אב, תענית אסתר.
"גיד"- ג′ בתשרי(צום גדליה), י′ בתשרי(יום כיפור).
"גיד"- בגמטריא י"ז, רמז לצום י"ז בתמוז.
"הנשה"- אותיות השנה, כי בימים האלה בשנה לא יאכלו בני ישראל, כי הם ימי צום.
(אוצר חיים, בשם "שפתי כהן").
