יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

כוחות הנפש

המכה השישית מבין עשר המכות אשר לקו המצרים היתה מכת השחין. מכה זו היתה הראשונה מבין חמש המכות האחרונות אשר עליהן נאמר שה′ הכביד את לב פרעה. כלומר עד כה בחמש המכות הראשונות העיד הכתוב שפרעה הכביד את לבו.מעתה, בחמש המכות האחרונות ה′ מכביד את לב פרעה. ועיין ברש"י פרק ז′ פס′ ג′ וכן ברמב"ן שם. ומובא במדרש: מתחילה אתה היית מכביד לבך, מכאן ואילך אני מוסיף על לבך. (עיין ב"הגדה שלמה" לרבי מ.כשר זצ"ל שהביא מדרש חדש מכ"י.)
וכך נאמר במכת השחין (שמות ט′, י"ב): "ויחזק ה′ את לב פרעה ולא שמע אלהם. כאשר דבר ה′ אל משה". כלומר אלמלא ה′ חזק את לב פרעה, הפעם היה "נשבר" והיה נכנע לדרישה: "שלח את עמי!" (שמות ה′, א′). נשאלת אפוא, השאלה: מה ראה פרעה במכת השחין, מה שלא ראה במכות שקדמו לה? מדוע היה במכה זו אמצעי שכנוע יתר על הקודמות? מה "שבר" את פרעה כאן? על שאלה זו משיב למעשה רש"י במקום על סמך המובא במדרש, בחז". הכתוב אומר: "ויאמר ה′ אל משה ואל אהרן: קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן, וזרקו משה השמיימה לעיני פרעה. והיה לאבק על כל ארץ מצרים והיה על האדם ועל הבהמה.. בכל ארץ מצרים. ויקחו את פיח הכבשן ויעמדו לפני פרעה ויזרוק אותו משה השמיימה, והיה שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה (שמות ט′, ח′- י′). אומר על כך המדרש בשמ"ר פרשה י"א, ה′ (וכן בב"ר פרשה ב′, ז′): נס גדול נעשה בשחין: שמשה ואהרן לקחו שניהם מלא חפניהם, והחיזקו ידיו של משה מלוא חופן שלו ומלוא חופן של אהרן.
מכאן, שמועט מחזיק מרובה. ע"כ.
ועוד שם, אמר ריב"ל: נס גדול נעשה בשחין: שאדם זורק חץ למעלה אינו מהלך מאה אמות, ומשה זרק פיח הכבשן מלוא חופניו, דבר שלא היה בו דבר ממש וזרקו משה השמיימה עד כסא הכבוד(!). ועוד נס אחר נעשה בו, שמה שהחזיק ידיו של משה, היה מלוא חפניים. ועוד נס אחר נעשה בשחין: אדם מפזר עפר קב אחד אין מפזר אלא ארבע מאות. אבל משה נטל מלוא ידו ופזרו על כל ארץ מצרים.
וכך גם פרש"י בפרק ט′ בפס′ ח′: "וזרקו משה": וכל דבר הנזרק בכח אינו נזרק אלא ביד אחת, הרי נסים הרבה. אחד שהחזיק קומצו של משה מלא חפניים: שלו ושל אהרן. ואחד שהלך האבק על כל ארץ מצרים.
והקשה ה"שפתי חכמים" (באו"ך ג′): ומאחר שבין כך ובין כך ארע לו למשה הנס שהלך האבק על- פני כל ארץ מצרים, למה הוצרך משה לזורקו בידו אחת ובכח?
יותר היה נס גלוי, אם היה זורקו בשתי ידיו ושלא בכח! ותרץ: כי הנס שהלך על פני כל ארץ מצרים לא היה בכך שהגיעה זריקתו עד השמים, אלא שכמות קטנה של מלוא חפניים אבק תוכל להתפזר ולמלא את כל ארץ מצרים. ע"כ.
יוצא, אפוא, שבמה שזרק משה את חופן הפיח השמיימה לא היה בו נס, אלא כיוון שזרק בכח בידו האחת, ממילא הגיע הפיח השמיימה. אך היתכן להגיע בזריקה עד השמים?! האין זה נס?!
מכאן לומדים דבר גדול על כוחותיו של האדם, על הכח האצור בקרבו. אדם אוצר בתוכו עצמה אדירה ואין קץ וגבול לאשר ביכולתו.
הכח הזה והעצמה הזאת הם הם שהרשימו ביותר את פרעה. כוחותיו הכבירים של משה ועוז לבו, הם שהכניעו את פרעה יותר מן הנסים שנעשו על ידו של משה למעלה מן הטבע.
זה מה ששבר אותו, את פרעה. וכבר נכון היה לשחרר את בנ"י אלמלא התערבותו של הקב"ה: "ויחזק ה′ את לב פרעה". (ט′, י"ב) אנו למדים מכאן מעט מזעיר על יכולתו ואפשרותו של האדם. באיזו עצמה הוא ניחון ואיזה כח אדיר הוא אוצר בתוכו. ואכן, רב מאוד כוחו של האדם מעל ומעבר לכוחותיו הטבעיים.
דבר זה מופיע במקומות נוספים בתורה ובחז"ל. הגמרא במסכת סנהדרין בדף ל"ח ע"ב אומרת: אמר רב יהודה אמר רב: אדה"ר מסוף העולם ועד סופו היה. שנאמר: "למען היום אשר ברא אלוקים על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים" (דברים ד′). כיוון שסרח, הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו שנאמר: "אחור וקדם צרתי ותשת עלי כפכה" (תהילים קל"ט) . אמר ר"א: אדה"ר מן הארץ ועד לרקיע היה שנאמר: "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים". כיוון שסרח, הניח הקב"ה ידיו עליו ומעטו שנאמר: "אחור וקדם צרתני..."
ברור, שאין הכוונה למשמעות כפשוטה. אין הכוונה לאורכו, לעוביו ולגובהו של האדה"ר, אין מדובר כאן בגוליבר בארץ הגמדים, או לגורילה. אלא הכוונה לכוחותויו ולאפשרויות שבתחום השגתו. כל העולם כולו היה בתחום השגתו של האדם. מסוף העולם ועד סופו, מן הארץ ועד לרקיע היה תחומו, ולא עמד דבר בפניו מבחינת אפשרויותיו, עד שסרח, וה′ הגבילו ככל האדם. ואולם עדיין רב מאוד כוחו של האדם למעלה ומעבר לכוחות הטבעיים הידועים לו.
וזה מה שארע לבת פרעה. הכתוב אומר: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ונערותיה הולכות על יד היאור. ותרא את- התבה בתוך הסוף, ותשלח את אמתה ותקחה." (שמות ב′, ה′).
ודרשו חז"ל בסוטה י"ב ע"ב וכן בשמ"ר א′, כ"גף נשתרבבה ידה של בת פרעה כמה אמות. וכן פרש"י על אתר. ולכאורה, ילה"ק: מעיקרא מאי קא סברה בת פרעה? מה היא חשבה, כשהושיטה את ידה לקחת את התיבה? הרי ראתה שהתיבה נמצאת מעבר לטווח ידה!וכי תארה לעצמה שיארע לה נס?!מכאן למד הרבי מקוצק מוסר השכל גדול לדידן: לגבי כל דבר מצווה, או כאשר האדם חפץ באמת ובתמים לעזור לזולת, אל יעמוד מנגד מהרהר וחוקר, האם המאמץ כדאי? האם המאמץ הוא בהישג ידי? אלא אין לעשות חשבונות, אים לפקפק ולנהוג על- פי כללי ההגיון המקובלים. כאן יש לעשות קודם כל את אשר ביכולתך, להושיט יד, והשאר יעשה בידי ה′. וזה היה חטאו של איוב ששתק עת הודע להרוג את משה על שהוריד את הכתר מעל ראש פרעה.
וכבר הזכרנו בהזדמנות אחרת את מה שכתב רבנו יונה בשע"ת בריש שער א′, או"ק א′: כי יעזור ה′ לשבים, כאשר אין יש טבעם משגת. ומקובל להבין בצורה שטחית שהקב"ה מסייע למי שהוא "נבך", ואין ביכולתו לכבוש את יצרו, לכבול את תאוותיו, א"כ בכה"ג ה′ "שם יד", כביכול. אך לא כן הוא. אלא כאשר האדם נותן את חלקו, משקיע מאמץ ועושה את המקסימום מצידו, אזי ה′ מסייעו. בקטע שבו מתבקש כבר נס, אזי ה′, כביכול, "שם את ידו". וכעין זה כתב כמו כן הרמב"ן עה"ת בפרש′ "נח" בבראשית ו′, י"ט על הפסוק: "מכל בשר שניים מכל תביאו אל התיבה להחיות אתך". ופרש הרמב"ן: ואם תאמר: יעשנה קטנה, ויסמוך על הנס הזה! ותרץ שם בתירוץ השני: כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשותם, מה שביד האדם לעשות, והשאר- יהיה בידי שמיים. וכן כתב רבנו בחיי עה"ת עה"פ "וחמושים".
 
 
 
ומובא בילקו"ש לשמ"א ח′ רמז ק"ו: אין מראים סימן טוב לישראל, עד שיחזרו ויבקשו. ז"א המאמץ הראשוני הריהו בידי האדם. ובכך מוסברת קפיצת הדרך שהיתה ליעקב אע"ה בצאתו מב"ש. שכם בתחילה עבר ליד בית- אל ולא התעכב ואח"כ בהגיעו לחרן נזכר: אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו?! יהב דעתיה למיהדר, וחזר עד בית- אל וקפצה לו הארץ. (חולין צ"א ע"ב) ונשאלת השאלה: מדוע לא עכבוהו בראשונה? ותרצה הגמרא: איהו לא יהיב ליביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו ומן השמים יעכבוהו?! כלומר אם הוא איננו עושה מאום, מה פתאום שיעכבוהו מן השמים? ורק לאחר שהתעורר ביזמתו לחזור ועשה פעולה ראשונית של חזרה מחרן לבית- אל, אזי קפצה לו הדרך. הרי נראה בעליל, דבשמים לא סגי ברצון טוב לחוד, אלא ממתינים גם על פעולת האדם בצירוף לרצונו הטוב. ועיין בספר "אם הבנים שמחה" בעמ′ ק"ו- ק"ז וזהו "כי יעזור ה′ לשבים כאשר אין יד טבעם משגת". לא תיתכן זכייה בפיס, אם אין קונים כרטיס. וד"ל.
ובכך בארנו פעם את הסוגיא ביומא ל"ח ע"א בעניין דלתות ניקנור. ניקנור מנע השלכת הדלת השנייה לים ומיד איתרחיש ליה ניסא. הוא קרא על נכון את המפה וידע את מה שכתב רבנו יונה בשע"ת: כי יעזור ה′ לשבים כאשר אין יד טבעם משגת.
זוהי העוצמה שבכוחותיו של האדם. ובכך תובן מחלוקת רבי לוי ות"ק בעניין בקיעת עצי העולה: אברהם לפי כוחו, וה′ לפי כוחו. עיין בילקו"ש כ"ב או"ך צ"ח עה"פ: "ויבקע עצי עולה". ז"א באדם גנוז כח טמיר, פוטנציאל גבוה.
והא ראייה, שכשיש ח"ו שריפה אזי אדם אחד מבצע בדרך כלל מה שעשרה בנ"א מסוגלים לבצע במצב רגיל. האילוצים וההכרח נותנים לו לאדם כח ועוצמה על אנושיים. תנופת כח אדירה מעל ומעבר לכוחותיו הטבעיים.
וכן נאמר ביעקב אע"ה: "ויגל את האבן מעל פי הבאר" (בראשית כ"ט, י′) ופרש"י: כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול. (ב"ר ע′, י"ב). יעקב משקיע עוצמה מעל ומעבר לאדם נורמאלי. מהיכן שואב אדם עוצמה כזאת? על כך עונה הפייטן בתפילת גשם: יחד לב וגל אבן מפי באר מים, בעבורו אל תמנע מים. ע"כ. אין אנו מבקשים מה′ מים, בזכות גבורתו הגופנית של יעקב. אלא כוחו היה על ידי "יחד לב וגל אבן". יחד את ליבו ובכח זה פעל מה שלמעלה מכוחו של אנוש. לאמור הכל תלוי ביחוד לבו של אדם וברצונו.
הכל מרוכז בלב שם "חדר המלחמה", שם הויכוחים, שם הלבטים, שם ההתפתלויות. ואולם שם גם נוצרת השלימות כמאמר הכתוב: "בלב שלם ובנפש חפצה" (דבה"י א′, כ"ח, ט′). וכשזו נוצרת, אין יותר מאבקים ומלחמות. קיימת רק הליכה בדרכי ה′ בכל לב וכמו שאמר דהמע"ה: בכל לבי דרשתיך" (תהילים קי"ט, י′).
עוד מובא בגמרא בזבחים ס"ד ע"א: אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כוחן של כהנים, שאין לך קל שבעופות יותר ממוראה ונוצה. פעמים שהכהן זורקן יותר משלושים אמה. כוהנים זריזים הם בוא וראה מה כוחם. כשיש צורך הרי נוצה קלה לטווח של שלושים אמה בכוחו של כהן. והכל תלוי ביחוד לב. הלב מהווה מרכז של תכונות רוחניות.
הלב הוא מקום משכנו של היצר: "כי יצר לב האדם..." (בראשית ח′, כ"א).
של הקשיחות: "למה תתענו ה′ מדרכיך, תקשיח לבנו מיראתך?" (ישעיהו ס"ג, ט"ז).
של הזדונות: "זדון לבך השיאך" (עובדיה א′, ג′).
של הקנאה: "אל אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה′ כל היום" (משלי כ"ג, ט"ז).
של השרירות: "כי בשרירות לבי אלך!" (דברים כ"ט, י"ח).
של הפיתוי: "אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רע ארבתי" (איוב ל"א, ט′).
של השובבות: "וילך שובב בדרך לבו" (ישעיהו נ"ז, ט"ז).
מרכז החכמה: "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות ל"א, ו′).
של הנדיבות: "כל נדיב לב הביאו" (שמות ל"ה, כ"ב).
של תכונות הטוב: וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב" (מל"א ח′, ס"ו).
של היושר: "לירות במו אופל לישרי לב" (תהילים י"א, ב′).
של התבונה: "לב נבון יקנה דעת" (משלי י"ח, ט"ו).
בקיצור, הלב הוא מרכזם של הכוחות הרוחניים- הפנימיים שבאדם ובו מתקיימים המאבקים בין הכוחות הנגדיים: הטוב והרע. לכן יש "לב שומע" (מל"א ג′, ט′); "לב הותל" (ישעיהו מ"ד, כ′); "לב נדכא" (ישעיהו נ"ז, ט"ו); "לב סורר" (ירמיהו ה′, כ"ג); "לב רגז" (דברים כ"ח ס"ה); "לב טהור" (תהילים נ"א, י"ב) וכדו′.
אפשר "לגנוב" את הלב: "ויגנוב יעקב את לב לבן" (בראשית ל"א, כ′).
לדבר על הלב: "וידבר על לב הנערה" (בראשית ל"ד, ג′),
להקשות את הלב: "ואני אקשה את לב פרעה" (שמות ז′, ג′),
להכביד את הלב: "הכבדתי את לבו" (שמות י′, א′),
לחזק את הלב: "וחזקתי את לב פרעה" (שמות י"ד, ד′),
להניא את הלב: וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב?" (במדבר ל"ב, ז′),
להפוך את הלב: "ויהפך לו... לב אחר" (שמ"א י′, ט′),
להשמין את הלב: השמן לב העם" (ישעיהו ו′, י′),
לחקור את הלב: " אני ה′ חוקר לב" (ירמיהו ט"ז, י′).
זהו ליבו של האדם, הוא מרכז העצבים, החמ"ל. ובכוחו לשנות מהלכים ולהשפיע על אורח חייו של האדם. ולכן רחמנא לבא בעי (דנהדין ק"ו, ע"ב). ובכך מוסברת הכבדת לב פרעה. אין די בשכל. יש צורך גם ברגש. וזוהי אחת מעצות היצר ורבים נחשלים בזה שאם ישאל האדם מדוע אינו נוטש דרכו הרעה. הוא ישוב: נכון, נשבר לבי בקרבי, אך אינני מסוגל לגבור על טבעי. ואולם זוהי תשובת המינין שאליה התכוונו חז"ל באומרם בשמ"ר בפר′ "בא": יסתם פיהם של מינים. וכו′ עי"ש! הכתוב אומר: "כי אני הכבדתי את לבו" לא נאמר: לקחתי. אלא הרי זה כמו מנעול על הדלת המקשה על פתיחתה, אך עדיין יש תקווה. לכן האדם מתודרך כל העת: "וידעת היום והשבות אל לבבך" (דברים ד′, ט"ל). ז"א אע"פ שיש לאדם ידיעה שכלית כי ה′ הוא האלוקים, אם לא יחוש בכך "בדם" לא הועיל בכך כלום.
 
 
 
 
וזה מה שהיה בפרעה. וזה מה שארע לאלו שלא הניסו מקניהם מפני הברד, אע"פ שראו שכל איום של משה מתממש. וכל היה בעניין חיאל בית האלי שבנה את יריחו בימי אחאב. והלך וקבר את בניו בזה אחר זה ולא נכנע. וכל מובא ב"תנחומא" בסו"פ "שמיני" בעניין השיכור. עי"ש!
אין די בשכל. אדם חייב להפעיל את הרגש ג"כ. לגייס את הרגש לטובת השכל בעבודת ה′. בצורה כזו הוא מגיע למצב של "אברהם לפי כוחו" "כי יעזור ה′ לשבים, כאשר אין יד טבעת משגת".