טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

ארבע לשונות של גאולה

"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו" אני ה′! וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה′ לא נודעתי להם. וגם הקימתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען, את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בנ"י, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי. לכן, אמור לבנ"י: אני ה′!
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים.
והצלתי אתכם מעבודתם.
וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים...
והבאתי אתכם את הארץ, אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה′." (שמות ו′, ב′- ח′).
בפרשת ציצית מצטווה מרע"ה: "דבר אל בנ"י ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם, לדורותם..." (במדבר ט"ו, ל"ח) ופרש"י שם על אתר מיסודו של רבי משה הדרשן: "על כנפי בגדיהם" כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות י"ט, ד′) על ארבע כנפות! ולא בעלת שלש ולא בעלת חמש (עיין זבחים י"ח ע"א). ולעניין בעלת- חמש, פלוגתא היא שם. ורוה"פ כתבו שחייבת בכה"ג. ועיין ב"י או"ח בסי′ י′). כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו במצרים: "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" (שמות ו′, ו′- ז′).
מהו הקשר בין מצוות ציצית לגאולת מצרים? ראיתי שהרב צדקה זצ"ל, ראש ישיבת "פורת יוסף" באר את הדברים כך: אם מתבוננים באותן לשונות של גאולה מבחינים, כי שלוש הלשונות הראשונות: "והוצאתי", "והצלתי" "וגאלתי" שלוש לשונות אלו נוגעות לגאולתו הפיזית של עם ישראל. וכמו שכתוב: והצלתי אתכם מעבדותם. וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים". שלוש גאולות אלו גם מופיעות בפסוק אחד. והנה, הפסוק הבא: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים. וידעתם, כי אני ה"א, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (פסוק ז′ שם). פסוק זה עוסק, במובן מסוים, בחירות הרוחנית. לאמור: מבלי שקיימת וישנה גאולה רוחנית, אין לה לגאולה הפיזית זכות קיום. היא, איננה עומדת בפני עצמה. היא פשוט, איננה מסוגלת לעמוד. כלומר, לגאולת מצרים היתה מטרה מוצהרת: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים!".
רעיון זה שופך אור על סוגיא מוזרה במסכת נדרים בדף מ"ט ע"ב. שם מסופר על מטרוניתא, שפגשה את רבי יהודה, ורש"י מפרש שפניו היו צהובים. ותהתה אותה מטרוניתא ושאלה: מורה ורוי?! שו האדא? מורה שיכור?! אתה תלמיד, בעל הוראה, ואתה שיכור?! מפני שהיו פניו צהובים כל שעה (רש"י וכנ"ל) הגיב רבי יהודה ואמר לה: הימנותא בידא דההוא איתתא, אי טעימנא אלא קידוגו ואבדלתא וארבעה כמו דפסחא וחוגרני צידע מן הפסח ועד העצרת.
כלומר, רבי יהודה מצביע על כאבי ראש עזים, שתקפו אותו בפרק הזמן שבין פסח לעצרת, האם מקרה הוא?
לאור האומר, הכל ברור! פסח מביע ומבטא את החופש הפיזי. וחד השבועות – את החירות הרוחנית. אשר על- כן, אם ישנה החירות הפיזית, ועדיין לא הגענו לכלל החירות הרוחנית, זהו כאב ראש אחד גדול! (ועיין רמב"ן עה"ת בפר′ "אמור", ויקרא כ"ג, ל"ו).
מעתה, הקשר שבין מצוות ציצית לגאולת ישראל הוא קשר אמיץ. כשם שבגד בן שלוש כנפות איננו מחוייב בציצית, כך גם שלוש גאולות בלי זו הרביעית, זה לא זה!
ולצערנו הרב, אנחנו חשים זאת בעליל. לגאולה הפיזית גרידא, לגאולה זו בפני עצמה, אין לה יכולת קיום, אין לה כושר הישרדות. היא איננה מחזיקה מעמד, והיא אט אט "מאבדת גובה".
כאשר אין יעד – אין גם שאיפות, ישנו קוצר רוח. כח הרצון מתפוגג. אין על מה ולמה להלחם. ישנו אובדן תקווה.אובדן תקווה. ערפול חושים. האדם הופך אט אט עכשוויסט, חי את הרגע, את העכשיו. דברים אלו מוכחים גם מדור יוצאי מצרים. מרע"ה מנסה להפיח בעם תקוות, בשורה חדשה. הוא מנסה לצייר בפני עם ישראל תמונה ורודה. עתיד ורוד יותר. אבל איפה אתה ואיפה הם? משה רבינו נתקל בתגובה צוננת מצד בנ"י: "ולא שמעו אל משה. מקוצר רוח ועבודה קשה!" (שמות ו′, ט′) איזה אכזבה! איזו תגובה צוננת! חזון העתיק האלוקי נפגש עם אנשים מרי נפש קצרי רוח. אנשים המחפשים פתרון מיידי: וי וונט משיח נאו! וכך רואה את פני הדברים ה"משך חכמה": "ולא שמעו אל משה" פירוש: "עניין הבאה לאר"י". מקוצר רוח ועבודה קשה "כי דרך קשי יום, אשר יחפצו לשמוע רק כדדי לצאת מצרתם ולא לשמוע בהבטחות עתידות (=עתידיות) ובהצלחות נפלאות וכדו′.
ולכן, "ןידבר ה′ אל משה ואל אהרן, ויצוום אל בנ"י ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בנ"י מארץ מצרים". (שמות ו′, י"ג) כלומר, לדבר רק אודות זה. וכמו שנזכר לקמן בפס′ כ"ו- כ"ז, עיי"ש! ע"כ.
ובאמת, גם פרעה חש בחוסר המוטיבציה של העם להיגאל. ולכן קראנו בפרשה שעברה על פנייתו אל משה ואל אהרן: "למה, משה ואהרן, תפריעו את העם ממעשיו?" (שמות ה′, ד′) כלומר, לא ראיתי אצל העם, שאתם מייצגים, נכונות, שאיפות, רצון. העם "כולו שלא בעדי" לא נראה כמי ששואף באופן מיוחד, לגאולה, לא נראה לו שהם מתלהבים יותר מדי מן הרעיון. פשוט, כי אין להם יעד! מי שאיננו קושר בין האידיאולוגיה התורנית לחיי המעשה, ימצא את עצמו ביום בהיר שואל את עצמו: נו, מה עכשיו? ומה הלאה? ומה יהיה?
אלא שאם- כן, קשה להבין את טענתו של משה שפונה אל ה′ ואומר: "הן בנ"י לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה?" (שמות ו′, י"ב). מאי ק"ו זה? והלא לבנ"י היו את כל הסיבות שבעולם, שלא לשמוע אל משה. אין להם היום "ראש" לשמוע על בשורות גאולה לטווח רחוק. הם מבקשים פתרון מיידי, הם חיים את ה"עכשיו".
לפרעה, לעומ"ז, אין אותן דאגות, אין לו בעיות שיביאו אותו לקוצר רוח. וגם אין לו עבודה קשה, א"כ, מאי ק"ו הוא זה?
אפשר אמנם, לענות וליישב, בפשטות, כי כאשר האדם מעוניין במשהו, אזי יש לו תחושה אופטימית, כי אכן, כך יקרה. הרצון, יוצר אצלו מציאות חדשה. אחרת, איך אפשר להבין את מי שקונה כרטיס פיס, חרף הסיכוי הכמעט אפסי, שדווקא הוא יהיה, הזוכה, הפעם? ולחילופין, איש איננו חושב, בצאתו מן הכביש, שמא ח"ו, הוא יהיה מעורב בתאונת דרכים. ותמיד מלווה אותו התחושה האופטימית כי לי זה לא יקרה! כאשר, ביחס לזכייה בפיס, כאמור, יש בו במעמקי הלב פנימה, איזה שהוא תקווה החבויה בקרבו והמפעמת ואומרת לו: הפעם, הגיע תורך!
 
 
 
 
אם- כן, אם בכל זאת, אין בבשורה על עתיד ורוד יותר לעורר את העם המדוכא והכמה לאיזה בשורה, מה יש לנו לצפות מפרעה?
ואולם, נראה, שהדברים יותר עמוקים. שכן, זה עדיין איננו עושה מן העניין קל וחומר!
כנראה, שקוצר הרוח של בנ"י הוא "כסף קטן" על יד זה של פרעה. ממה הוא לחוץ? ממה הוא סובל? מה יכול להטריד את מנוחתו? מה משבית את שלוותו?
אפשר להסביר את הדברים כך: אנחנו עומדים בפני קרוץ חומר, מלך ב"ו, שיוצר מסביבו תדמית של בן אל. ומן הסתם, גם הוא מתחיל להאמין "כי לי יאורי, ואני עשיתינו" (יחזקאל כ"ט, ג′). פרעה מתאמץ להוכיח מעכשיו כל העת עובדה זו, שכאמור, אט אט גם הוא משתכנע להאמין זה. שכן, הרצון גובר על ההיגיון. ורואים את זאת בעליל, גם אצל מלך אחר בפרשתנו במדרש רבה לפרה"ש שמו"ר ח′, ב′. במדרש מסופר על יואש מלך יהודה שעשה מעצמו אלוה. איך "התגלגלו" פני הדברים. הוא, פשוט, "קנה" את הסיפור מאת שרי יהודה. שאל"כ, כיצד זה, שרד בבית קדשי הקודשים שש שנים? יעויין שם במדרש. וכן ב"תנחומא" "וארא", ט′.
רבש"ע! מילא "עוילם גויילם!" אבל מה איתך? והלא אתה יודע את האמת? אתה מודע לחולשות שלך! אתה יודע על מגבלותייך! יום של עצירות "מטפסים על הקיר", לילה של נדודי שינה, ולמחרת, אתה מסתובב כמו "פורפרה", כמו ג′וק מסומם בבקבוק.
אבל "פרעה שלנו" בשלו. הוא הבורא! ואם ישנן תופעות, העלולות לסתור תפיסה זו ועלולות לפזר את ההילה שמסביבו, חייבים לעשות הכל, על- מנת "להמשיך את המשחק."
"הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה" (שמות ז′, ט"ו) – נאמר לו למשה.
הרי אין לך סוד כמוס מזה! לא במצרים ולא בשום מקום בעולם. חסר לו לפרעה, שח"ו, חלילה וחס, יתגלה סודו. ושמישהו יתפוס אותו "על חם". שמישהו ידע עליו את האמת. שהוא יוצא המימה. חסר לו שמישהו יתפוס אותו "עם המנסיים ביד". תרתי משמע!ויעויין ב"תנחומא" "וארא" י"ד. הקב"ה אמר לו למשה: עמוד בהשכמה, בשעה שהוא נצרך, תפוס אותו וכו′. וע"ש!
הלא פרעה איננו זקוק ל"המימה"! האם יש לנו שמץ של מושג איזה סבל סובל יצור כזה?
כמה הוא טרוד בעצמו? אילו יסורים עובדים עליו? אין לו רגע פנוי מן המחשבה האיומה, שמא תתגלה תרמיתו לעין כל. אטו מילתא זוטרתא היא? כמה זמן אפשר לשמור סוד שכזה? תארו לעצמכם: יום של שלשולים שיש לפרעה ואזי אויס סוד!
אם- כן, קוצר הרוח של בנ"י הוא באמת "כסף קטן" על יד קוצר הרוח שיש לפרעה. וכשיש קוצר רוח קשה להאמין, קשה להקשיב. אתה רואה רק את עצמך!
משהו כזה ארע לבנ"י באותה העת במצרים, חרף חזון הגאולה.
משהו כזה גם תוקף את מי שחושב שניתן להפריד בין הגאולה פיזית לגאול הרוחנית. כי כל קושי שבדרך גורם לו להיות טרוד בעצמו. כל מכשול שבדרך יוצר אצלו חסימות. כל מעצור מעורר אצלו מחדש תהיות ותחושה שאין יעד ברור. כל מחסום יוצר משבר.   
לכן ברורה מעתה ההשוואה, שעורך לנו רבי משה הדרשן בין מצוות הציצית לגאולת מצרים. שכשם שציצית בת שלוש כנפות פטורה מציצית ומופקעת ממנה, כך גם לשלוש לשונות של גאולה פיזית, אין כל זכות קיום בלי הצפייה לגאולה רוחנית. בלי אותה אמונה בסוד קיומו המיוחד של עם ישראל, חרף ניסיונות האל של אויביו מבית ומחוץ, המנסים לקעקע אותה אמונה שמפעמת בקרבו. ובכל זאת, בעזרת ה′, "ישראל עושה חיל!"
ועיין עוד במס"י בפ"ה שכתב: כי בהיות האדם טרוד בעניינו בעולמו, הנה מחשבותיו אסורות בזיקי המשא, אשר עליהם. ואי אפשר לתת לה אל המעשה. וכן ברמב"ן בפרה"ש שמות ו′, ט′ שכתב: לא בעבור שלא יאמינו בה′ ובנבואתו, רק שלא הטו אוזן לדבריו מקוצר רוח. כאשר שתקצר נפשו בעמלו ולא ירצה לחיות רגע בצערו, מדעתו שירווח לו אחרי כן. ע"כ.