טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

גזירה או בחירה

דרך יהודים מאמינים לראות בכל הקורה להם את יד ה′. צרה הבאה על האדם אומר הוא לעצמו( ברכות דף ה.) "אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו", שנאמר +איכה ג′+ נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה′" ואם ביחיד כ"ש על הציבור.
על רקע צורת חשיבה כזו ,לצערנו, פורצות מידי פעם שערוריות. לחלק מהן יש הצדקה אולם חלק מהן נובעות מחוסר יכולת להיכנס "לראש" הזה שאותו מבטא מאמר חז"ל האמור לעיל
למשל ,בקשר לשואה. יש המנסים למצוא פשר לשואה ולהבין למה היה הסתר פנים כ"כ גדול על עם ישראל. ההסברים  ,בדרך כלל, יובילו לחשיבה שהשואה הייתה רצון ה′, וממילא הנאצים הם כאילו שליחיו של הקב"ה לבצע את רצונו.
כל פעם שהסבר כזה עולה פרו′ באואר ,אחד מגדולי חוקרי השואה בדורנו, יוצא בקול זעקה, היתכן? אם הקב"ה הוא האחראי מה לנו כי נלין על הנאצים? והרי הם בס"ה שלוחיו של הקב"ה לבצע את משימתו, ובמקום להעמיד לדין את הנאצים צריכים כביכול להעמיד לדין את ריבונו של עולם.
האמת שבשאלה זו כבר קדמוהו הראשונים.
בברית בין הבתרים נאמר לאברהם " וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ". נבואה זו מתקיימת בגלות מצרים. ישראל יוצאים ממצרים ברכוש גדול ואילו המצרים נענשים קשות על השעבוד.
הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ו ה"ה שואל את שאלתו של פרו′ באואר אבל בסגנון וצורה אחרת ,למה נענשו מצרים והרי הגזירה האלוקית ועבדום ועינום כפתה עליהם לבצע את מה שביצעו ,ויש בכך שלילת הבחירה החופשית ,ואם לא מבחירתם עשו את מה שעשו למה יענשו?
מצרים ושואה זה היינו הך כל מי שמצדיק עליו את הדין בשואה ומקבל שכך רצה ה′ וכך נגזר מלפניו משחרר לכאורה את הגרמנים מאשמה וממילא מעונש.
כך גם בצרות פרטיות של האדם, אדם שיסורין באו לו כתוצאה מרשעות של השני ומפשפש במעשיו ואומר אני אשם , מעביר את האחריות לעצמו ומשחרר את הרשע. היתכן?
תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, ואני רוצה להתייחס לתשובה אחת(מתוך שתיים) שניתנה ע"י הרמב"ן בראשית פרק טו  פס′ י"ד...."ודע והבן כי האיש שנכתב ונחתם בראש השנה להריגה לא ינקה הליסטים ההורג אותו בעבור שעשה מה שנגזר עליו, הוא רשע בעונו ימות ודמו מיד הרוצח יבוקש:
אבל כאשר תצא הגזירה על פי נביא, יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו, כאשר אמר ביהוא (מ"ב י ל) יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בנים רבעים ישבו לך על כסא ישראל. אבל אם שמע המצוה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו:
.....והנה נבוכדראצר שמע כי הנביאים פה אחד קוראים אותו להחריב ירושלים, והוא וכל עמו נצטוו על כך מפי הנביא, כמו שכתוב (ירמיה כה ט) הנני שולח לך ולקחתי את כל משפחות צפון נאם ה′ ואל נבוכדראצר מלך בבל עבדי והביאותים על הארץ הזאת ועל יושביה והחרמתים, וכתיב (שם לב כח) הנני נותן את העיר הזאת ביד הכשדים וביד נבוכדראצר מלך בבל והציתו את העיר באש, ואף על בית המקדש עצמו אמר (שם כו ו) ונתתי את הבית הזה כשילה. והם יודעים כי מצות השם היא, כמו שאמר נבוזראדן לירמיהו (שם מ ב) ה′ אלהיך דבר את הרעה הזאת אל המקום הזה ויבא ויעש ה′ כאשר דבר כי חטאתם לה′, ואף על פי כן נענשו הכשדים כולם בסוף:
והיה זה מפני שני טעמים, האחד שגם הוא נתכון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו, כמו שכתוב בו (ישעיה יג יא) והשבתי גאון זדים וגאות עריצים אשפיל, וכתיב (שם יד יג) ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה וגו′, וכתוב אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וכתיב באומתו (שם מז ח) האומרת בלבבה אני ואפסי עוד. ואמר בו חבקוק (חבקוק ב ט) הוי בוצע בצע רע לביתו לשום במרום קנו וגו′, והנה זה כענשו של סנחריב, ולכך אמר הכתוב (ירמיה נ יח) לכן כה אמר ה′ הנני פוקד אל מלך בבל ואל ארצו כאשר פקדתי על מלך אשור:...."
כלומר יש הבדל בין היודע את צווי ה′ ועושה זאת כדי לקיים רצון ה′ ואת השליחות שהוטלה עליו לבין מי שעושה זאת מרשעתו ולא כדי לקיים רצון ה′.
הסבר העניין: יש מעשים בהם המעשה עצמו יש לו ערך והוא חשוב ולכן גם אם לא התכוונת את הכוונה הראויה, יש לך מצווה. כל מעשה טוב הוא מעשה טוב בין אם התכוונת בין אם לא התכוונת. (הכוונה כמובן מוסיפה לאיכות המעשה)
אבל יש מעשים שבהם הכוונה משנה את מהות המעשה. אם התכוונת טוב הרי הוא מעשה נכון וטוב ואם התכוונת לרעה הרי המעשה יחשב לרע.  
תלין המוציא להורג רוצח אכזרי בצווי בית המשפט לא יחשב רוצח. אולם אם אותו תלין יתפוס בפינת הרחוב את אותו רוצח ויהרגהו לשם שוד הוא עצמו ייהפך לרוצח.
מה ההבדל? הכוונה במעשה.
מכאן למצרים ולנאצים. הם  לא עשו את מה שעשו בשליחות ה′ ולא כדי לקיים את רצונו. גם אם זה מה שרצה הקב"ה שיקרה זה לא הופך את המעשה בעצמותו למעשה כשר. רצח ואכזריות הם דברים רעים בעצמותם. על כן הם יחשבו רוצחים אכזריים ודינם מוות. לו היו עושים זאת לשם שמים וכדי לקיים את רצון ה′ שנמסר להם על ידי נביא התמונה הייתה משתנה. אז היו כתליין שמקיים רצון ה′ בהוציאו להורג את הנדון.
לעיקרון זה יש גם ביטוי הלכתי. בשמירת שבת כהלכתה פרק מ"א הערה פ"ד (פ"ט בהוצאה החדשה) מביא בשם הרש"ז אוירבאך שאם הדליקו פנס לצורך פיקוח נפש ובסופו של דבר לא נזקקו לאורו של הפנס. מבחינת המעשה נשארנו עם חילול שבת ללא הצלה. האם המדליק יחשב כמחלל שבת?
אומר הרש"ז אוירבאך הדבר תלוי, אם המדליק כיוון בעשייתו "אני מחלל שבת אבל כדי לקיים הצלת נפש הותר לי חילול שבת זה, אז גם אם התברר שלא היה צורך במעשהו כיוון שעשה לשם פקוח נפש בהיתר עשה. אבל אם הוא עבריין שמזלזל באיסורי שבת וכשהדליק הפנס לא הוטרד מחילול שבת ולא כיוון להיתר פקוח נפש ,יחשב כעבריין שהרי הדליק מתוך זלזול בקדושת שבת. אם בפועל היה מציל הרי איגלאי מילתא שעסק בהצלת נפש ואז המעשה מצד עצמותו לא נחשב כחילול שבת.
הוא העיקרון שאמרנו: יש מעשה שגם אם לא התכוון נכון יש לו את ערכו. אם בפועל חילל שבת לצורך הצלה והציל, ואת חילול שבת עשה מתוך אדישות לשבת ,לא יחשב לו כעבירה. אבל אם בפועל חילול השבת לא עזר לפיקוח הנפש, המעשה כשלעצמו אין לו ערך, שהרי לא הציל, ונשארנו רק עם חילול השבת. במקרה כזה  הכוונה תקבע אי הווי חילול שבת או לא. אם התכוון להדליק רק משום פיקוח הנפש ,לא עבר על חילול שבת כי כוונתו היתה למצוות הצלה. אבל אם הדלקת הפנס נעשתה כי לא מפריע לו לחלל שבת ובפועל גם לא הציל לא ינצל מחילול השבת שהרי את חילול השבת עשה מתוך אדישות לאיסור.