טו' אלול ה'תש"עט 15/09/2019
שם משתמש
סיסמה

"בני ישראל" או "עם"?

פרשתנו עוסקת במאורעות חשובים ובניסים גדולים שאירעו לעם ישראל סמוך ליציאתם ממצרים.
התמיהה הגדולה שעולה היא  שלפני כל נס שנעשה לבני ישראל, קדמה תלונה של העם:
לפני בקיעת ים-סוף: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר".
לפני המתקת המים במרה: "וילינו העם על משה לאמר מה נשתה".
המטרת המן מן השמים: " מי יתן מותנו ביד ה′ בארץ מצרים בשיבתנו על סיר הבשר.."
הוצאת המים מן הצור:" למה זה העלתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא.."
ארבע תלונות בזה אחר זה, וכה סמוך לצאתם מארץ מצרים. כיצד מציאות כזו תיתכן אחרי כל הניסים שראו?
 
הרמב"ם(במורה נבוכים) הסביר שבני ישראל הורגלו לחיי עבדות במצרים במשך מאות בשנים. וקשה מאוד לאדם שהיה כל ימיו עבד ,ליהפך לפתע לבן חורין. אדם כזה פוחד ונרתע מכל קושי שהוא נתקל בו, ולכן יש צורך לחנכו ולהדריכו לאט לאט, לחייו החדשים.
 
 אמנם הרמב"ן מפרש ,כי לא כל היוצאים ממצרים היו חסרי אמונה אלא שהיו כתות בעם ישראל, והתורה אף קוראת לכתות בשמות שונים:
"בני ישראל ": אלו אנשים ההולכים בתורת ה′, מאמינים בגבורתו ואין בפיהם תלונות על הקורה אותם.
 לעומתם "העם": האנשים המתלוננים בעם, כל הזמן מר להם, רק לפני רגע יצאו מצרת השעבוד, ומה שהם זוכרים זה את ה"עכשיו" הם אנשים ש"חיים את הרגע", הם אינם יודעים להודות על כל הטובה אשר הציל ה′ אותם מתחת יד מצרים, והם גם אלו שעתידים לחטוא בעגל..
 
המגיד מדובנא הסביר במשל נפלא את ההבדל בין "העם" לבין "בני ישראל, ונקבל גם אנו מוסר השכל מדבריו:
משל למה הדבר דומה?
לשני עוורים שעולמם חשך בעדם. מה יעשו וכיצד יתפרנסו?
החליטו ללכת יחדיו מעיר לעיר ולחזר על הפתחים. אמרו ועשו.
אבל שני העוורים היו שונים באופיים.
האחד מהם היה עניו ועדין נפש, חיי העוני והקבצנות, היו לו לבושת פנים ולעגמת נפש.
והשני-היפוכו הגמור. הוא אהב לחזר על הפתחים, להציג את מומו ולסחוט רחמים. זו הייתה עבורו אומנות נקיה וקלה..
פעם אחת הגיעו לעיר אחת והלכו בה כהרגלם מבית לבית. התדפקו על דלת אחת וביקשו נדבה. התבונן בהם בעל הבית רגע ארוך, והזמינם להיכנס אל הבית פנימה.
אמר להם בעל הבית "דעו, שהתמזל מזלכם, ואני רופא עיניים מומחה, הריני מוכן להעניק לכם לא דינר ולא פרוטה, אלא אוצר יקר: ביכולתי להשיב לכם את מאור עיניכם! בואו אל מרפאתי ובתוך שלושה ימים ייפקחו עיניכם!"
הקבצן הראשון חייך באושר, הוא לא מצא מילים בפיו להודות לרופא, סוף סוף יבוא הקץ לחושך, לימי החרפה והבושה, הוא יוכל להרוויח לחמו בעמלו ככל האדם.
ואילו חברו פתח ואמר: "תמהני עליך, שאתה אדם מלומד-אבל טיפש מטופש. הקבצנות היא אומנתי, והעיוורון הוא כלי מלאכתי! אם תטלו ממני- כיצד אתפרנס? מי יעניק לי נדבה.."
 
נשאל את עצמנו לאיזו כת אנחנו שייכים? ל"בני ישראל" או ל"עם"? האם כאשר אנחנו נמצאים בתקופה קשה מבחינה אישית משפחתית או כלכלית, אנחנו חשים עכ"פ את הקב"ה? או שחשים התדרדרות במידת הבטחון. האם אנחנו אומרים "מודים אנחנו לך"? או להיפך.. האם אנחנו מבינים ומפנימים את המשמעות של הפסוק:
 
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי"