.jpg) |
|---|
פרשת משפטים עוסקת רובה ככולה בעבירות שבין אדם לחבירו, ובעיקר בציווים ואזהרות הקשורים עם הזולת. התורה מלמדת אותנו הנהגות ודרכי חיים. לדוגמא: אם אדם רואה שהחמור של השונא שלו כמעט מתמוטט, וכי בגלל שהוא שונא שלו לא יציל את החמור מעל המשא? כך שואל רש"י- בתמיהה. אלא "עזב תעזב עמו".
מחובתו של אדם להתנהג עם זולתו כפי שהוא היה רוצה שינהגו עמו בזאת, באה התורה ללמדנו: גם אם יש לך "שונא" ואתה רואה את חמורו רובץ תחת משאו- אל תתייחס כרגע לשונא. אל תראה את הדברים הרעים אצלו, תנסה להתעלם מהם למרות שטבעו של האדם הוא ליצור חיבור בין הדברים. דוקא כאן באה התורה להזהירנו להתעלם ולשכוח מהמחלוקת, מהשנאה ומהאיבה, ולהתייחס לגופו של עניין.
אך לכאורה איך אפשר פתאום לשכוח את האדם שמעכיר את חיי וגורם לי צרות? איך אפשר לא לראות זאת כל רגע לנגד עיניי?
מעשה בילד שהיו לו כמה מומים בגופו ואף צורתו החיצונית הייתה משונה. סיכוייו לחיות היו מעטים. אנשים רבים שהיו מגיעים למחלקת הילדים היו נבעתים מהמראה, אך לעומת זאת כאשר אמו של הילד באה לבקרו הייתה מלאת התפעלות והתרגשות.
ולכאורה הדבר תמוה: היתכן שאותה אמא לא הבחינה במומים הנוראיים שנכרים על פניו של הילד?
אלא שהיא אכן ראתה את הנפיחיוית ויתר הפגמים, אלא שכל זה לא היה איכפת לה.. ומדוע?
כי היא אמא שלו..
היא הקרובה אליו ביותר, ולא שהיא מתעלמת מהפגעים שלו. פשוט לא איכפת לה מהם.
ככל שירגיש האדם את עצמו יותר קרוב לרעהו, כך ייעלמו כל פגמיו וחסרונותיו של הזולת ויהיו כלא היו.
הראייה כלפי השונא צריכה להיות בבחינת "אחיך". עם כל הצער והנזק שנגרם לך בגללו, כי בכל זאת מדובר ב"אחיך".
ובל נשכח שהרי גם אנחנו מדי פעם עושים מעשים שלא ייעשו בין בסתר ובין בגלוי ומתחרטים עליהם, ובכל זאת דבר זה לא מונע מאיתנו להמשיך להתפלל לפני ריבונו של עולם ולבקש את כל צרכינו, כי בטוחים אנו שהקב"ה יודע תעלומות מתייחס למעשים הרעים שלנו כמו אל מעטפת חיצונית שנמצאת סביבנו, הוא יודע שזה לא אנחנו, שאין כוונתנו לעשות רע, אלא שלפעמים אנו נופלים בלשון הרע רכילות שמירת שבת צניעות וכדו′.
ולכן כשם שהקב"ה המנהל את העולם מתייחס אלינו, כך ראוי שנתייחס לזולתינו.
