יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת קרח

1.       כוחותיו בעוכריו
2.        עינו הטעתו
3.        הנסיך הקטן
4.        כוחות וניצולם
5.        אחרי עיניכם
6.        אושר ועושר
7.        הצנע לכת
 
כוחותיו בעוכריו
"יש רעה חולה ראיתי תחת השמש. עושר שמור לבעליו -לרעתו. ואבד העושר ההוא בעניין רע. והוליד בן -ואין בידיו מאומה".
פסוקים אלו, נדרשו בחז"ל כלפי עושרו של קרח. "עושר שמור לבעליו לרעתו": אמר ריש לקיש: זהו עושרו של קרח!
קרח היה מעשירי ונכבדי העדה, הוא היה מראשיה. וכל הונו וכבודו ירדו לטמיון. וכל כך למה? אמנם, קרח זכה לכבוד עושר וגדולה שלא כל אדם זוכה לה, אך את קרח זה לא סיפק. קרח שאף להיות ראש וראשון, בפחות מכך הוא איננו מסתפק. יש כאן שחצנות שלא במקומה. מין גאוה רומסת! יהירות וגאות.
 
דמות דומה לזו של קרח היתה אישיות מרכזית בתולדותיו של עם ישראל. מנהיג בעל שיעור קומה, ירבעם בן נבט, מלך ישראל. הכתוב אומר: "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה". והגמרא חוקרת: מאי "אחר"? אמר רבי אבא: אחר שתפסו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך! ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן! אמר לו: מי בראש? אמר לו? בן ישי בראש! אמר לו: אי הכי, לא בעינא!
 
הקב"ה פונה לירבעם ומציע לו הצעה, שאי אפשר לסרב לה. בייחוד לירבעם, החוטא ומחטיא את הרבים, יש כאן קריאה לחזור בו, נותנים לו הזדמנות שלא כל אחד מקבל, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן! ירבעם מהסס ומברר, יש משהו שמטריד אותו. ומהו הדבר הזה? מי בראש?
אם ירבעם זוכה לגילוי אלוקי כזה, שמע מינה שירבעם לא הוי קטיל קני באגמא. על ירבעם אומרת הגמרא שכל תלמידי החכמים שבדורו דמו לפניו ולפני אחיה השילוני כעשבי השדה. ובמדרש אמרו עליו שאף ידע לדרוש במעשי מרכבה. כלומר, ירבעם היה אדם בעל עוצמה אבל "ובגאותו שחקים", הגאוה והכבוד הכשילוהו.
כזה היה קרח. הגאוה מנעה ממנו להתקפל. לקרח היתה עוצמה אדירה ביד אך הוא ניווט אותה שלא לכיוון הרצוי, ועל כן כוחו וגבורתו היו בעוכריו.
 
תופעה דומה מצאנו אצל המרגלים. הללו חששו לאיבוד מעמדם הנוכחי. הם סברו, כי בארץ ישראל יאלצו לוותר על מעמדם הרם, ואשר על כן סלפו את אשר ראו עיניהם. והשל"ה הקדוש שואל: מאי טעמא, אמאי נטלו עטא דא? אלא אמרו: אי יועלין ישראל, נעביר אנן מלמהווייא רישין, וימני משה רישין אחרינן. דהא אנן זכינן במדברא למיהוי, אבל בארעא לא נזכי . . .
הדרישה לכבוד, העבירה אותם על דעתם ונתנה לגיטימציה וצידוק למסע של השמצות.
 
עינו הטעתו
מהו הגורם שנתן לקרח את הדחיפה למעשיו? ואכן חז"ל התחבטו ושאלו: מה היה חסר לו לקרח? וכך חוקר המדרש: וקרח, שפקח היה, מה ראה לשטות הזו? אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו. שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן, שנאמר: "משה ואהרן בכהניו, ושמואל -בקוראי שמו". ועשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקדש. שנאמר: כל אלה בנים להימן, חוזה המלך, בדברי האלוקים להרים קרן", אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני, ואני אובד?! ולא ראה יפה!
קרח כירבעם לא היה קוטל קנים אלא פקח שבפקחים! בעל רוח הקדש וראיה ארוכת טווח. ואמנם, כל מה שראה, ראה נכון אבל עינו הטעתו.
חז"ל אמרו במסכת אבות: כל מחלוקת שאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו. כלומר, ה"לשם שמים", לא היה בדיוק, בראש מעיניו של קרח. הלשם שמים לא מלא את כל ישותו. עדיין נותרו מספר פינות, שהותיר קרח לאנוכיות. ולכן, גם אם היה נביא וראה למרחקים המסקנות אליהם הוא הגיע, מכח מה שראה, היו שגויות.
 
הנסיך הקטן
להמחשה נספר את אחד ממשליו של אחד מגדולי נובהרדוק: מעשה בשיכור, שהתגולל בשכרותו והתפלש בשכרונו. חבריו, החליטו לחמוד לו לצון. וכשעודנו בשכרונו, רחצוהו, סכוהו והלבישוהו מחלצות של בני מלכים, נטלוהו והשכיבוהו במטתו של נסיך.
כשהקיץ הלה מיינו, ומצא עצמו שוכב במטת זהב וסוחרת, אפוף ניחוחות בושם ותמרוקים, השתומם למראה הפלא. הוא היה המום. וכי מה לו ולמטת נסיך? הוא ניסה לשחזר לעצמו, איך הגיע לכאן, אך לשוא. התמונה האחרונה, שאותה הוא זכר, היתה בקבוק יין, שנפל מידיו הרועדות אל תוך הבוץ שהוא התבוסס בתוכו.
ואז החל לחשוב: אולי, בכל זאת, נסיך הנני! סוף סוף ישנן הוכחות! המטה, הבגדים, הריח! אולי השכרות, היין, הבוץ, הרפש, הם החלום! והמציאות היא: אני נסיך! מצד אחד זכרונות העבר אינם מרפים ממנו. ובעקשנות חוזרים על עצמם, אבל "המציאות" טופחת על פניהם, משמע הם החלום!
בינתיים נכנסים לפניו פקידים ומבקשים את חתימתו על כל מיני מסמכים והוא "חותם", כמובן, מבלי להבין, על מה הוא חותם. והנה נכנסים אליו עם מסמכים לבקורת ולאישור. אבל הרי הוא איננו יודע לקרוא כלל! ואז הוא חושב לפתע: איך זה יתכן, כי נסיך איננו יודע לקרוא? והוא משתומם לנוכח המראה. ומגיע אגב כך למסקנה כי "ברי לי שאני נסיך הוכחה מהמטה, מהבגדים, מהמאכל, מכל מה שמסביב! מסקנה: אני נסיך! אלא כנראה, כל הנסיכים אותו הדבר, כולם כמוני! כולם אינם יודעים קרוא וכתוב!"
 
זהו בדיוק, מה שהתרחש אצל קרח! וכי קרח לא היה ער לגדולתו של משה אף שצפה ברוח הקדש כי שמואל יוצא ממנו?! התשובה לכך פשוטה. קרח לבוש מחלצות של נבואה והוא מתלבט: האם אני כמשה? אלא שאם כן, משמע, שמשה איננו יחיד סגולה. וכאן חל הקרסום, באשר למעמדו של משה בעיני קרח ובעיני עדתו. כאן נפרץ סכר האוטוריטה של משה רבנו בעיני המערערים.
 
כוחות וניצולם
המדרש מספר: עובדא הוה בחד גברא דהוה סליק מן בבל יתיב למקרטא באורחא. וחמא תרתין צפרין מתנציין חדא עם חדא וקטלת חדא מינהון חברתה. אזלת ההיא אחריתי ואתיוה עישבא ויהב עלה, ואחיות יתה. אמר: טב לי, נסב מן הדין עישבא ואחייה בית מתייא דארעא ישראל. כי פרי וסליק, חמא חד תעלא מית מקלק באורחא. אמר: טב לי מנסיא בהדין תעלא. ויהב עליה ואחייה. וסליק עד שהגיע לסולמי צור. כיון שהגיע לסולמי צור, חמי חד ארי. ויהב עלוהי מן עישבא וחיה. וקם ואכל יתיה. הוא דברייתא אמרי: טב לביש עבדת, בישא עבדת, טב לביש לא תעביד - וביש לא מטי לך!
יש בו באדם עוצמה אדירה וראה מה קורה כשעוצמה זו אינה מופנית בכיוונים הרצויים. לעיתים עושה האדם בכוחות אלה שימוש ציני ושלילי.
 
אחרי עיניכם
הגמרא מספרת על דו שיח שהתפתח בין אלכסנדר מוקדון לבין זקני הנגב, חכמי ארץ ישראל. וכך אומרת הגמרא:עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב. ובין היתר דרש מהם ואמר להן: בעינא דאיזל למדינת אפריקי. אמרו ליה: לא מצית אזלת, דפסקי הרי חשך. אמר להן: לא סגיא דלא אזילנא, אמטו הי משיילנא לכו?! אלא מאי עביד? אמרו ליה: אייתי חמרי לובאי דפרשי בהברא ואייתי קיבורי דמתני וקטר בהאי גיסא, דכי אתיא באורחא, נקטת בגווייהו ואתית לאתרך. עבד הכי, ואזל מטא לההוא מחוזא דכוליה נשי. בעי למיעבד קרבא בהדייהו. אמרו ליה: אי קטלת לן, יאמרו: נשי קטל. ואי קטילנא לך, יאמרו: מלכא דקטלוהו נשי! אמר להון: אייתו לי נהמא. אייתו ליה נהמא דדהבא אפתורא דדהבא. אמר להון: מי אכלח אינשי נהמא דדהבא?! אמרו ליה: אלא אי נהמא בעית, לא הוה לך באתרך נהמא למיכל?! דשקלית ואתית להכא?! כי נפיק ואתי, כתב אבבא דמחוזא: אנא אלכסנדרוס מוקדון, הייתי שטייא, עד דאתיתי למדינת אפריקי, דנשיא. ויליפת עצה מן נשיא. כי שקיל ואתי, יתיב אההיא מעיינא. קא אכיל נהמא. הוו בידיה גולדני דמילחא. בהדי דמחוורי להו, נפל בהו ריחא. אמר: שמע מינן: האי עינא, מגן עדן אתי! איכא דאמרי: שקל מהנהו מיא טרא באפיה, איכא דאמרי: אידלי כוליה, עד דמטא לפתחא דגן עדן. רמא קלא: פתחו לי בבא! אמרו ליה: "זה השער ל-ה′, צדיקים יבואו בו!" אמר להון: אנא נמי מלכא אנא, מוחשב חשיבנא. הבו לי מידי! יהבו ליה גולגלתא חדא. אתייה, תקליה לכוליה דהבא וכספא דידיה בהדיה, לא הוה מתקליה. אמר להון לרבנן: מאי האי? אמרי: גולגלתא דעינא דבשרא ודמא הוא, דלא קא שבע. אמר להו: ממאי דהכי הוא? אמרו ליה: שקלי קלילי עפרא וכסאה. לאלתר תקלה. דכתיב: "שאול ואבדה לא תשבענה, ועיני האדם לא תשבענה".
לאלכסנדר מוקדון נרמז כאן בעליל לאמור: יש לך "עיניים גדולות"! בראשונה, הנשים החכמות רמזו לו זאת. ובשנית, רמזו לו עם הגולגולת המוזרה. לאלכסנדר מוקדון היתה עוצמה אדירה, שנוצלה לרעה. "עיניו הגדולות" אינן יודעות שובעה. עינו הטעתו! וכשהעין מנחה ומנווטת אין גבול לרצון לספק את התאוות ובטח שלא להסתפק בקיים.
ה"בן איש חי" המשיל זאת לאדם האוחז במשקפת וחש שהכל כה קרוב אליו, ממש בהישג יד. ומרוב תאוותו להשיג הכל הוא אוחז בה בכיוון ההפוך. ואזי גם מה שהיה, כביכול, בקרבת מקום ובהישג יד לגביו, התרחק ממנו כמטחווי קשת.
דברים אלו צריכים ללמד אותנו לעשות שמוש נכון בכוחות, שהעניק לנו הבורא, יתברך. ועל כך נידון דור המבול. הגמרא אומרת כי דור המבול קבל כוחות ועוצמה. ותגובתו היתה: כלום צריכים אנו לו?! אלא לטיפה של גשמים! אמר הקב"ה: בטובה שהשפעתי להם, הם מכעיסים אותי, ובה אני דן אותם! שנאמר: "ואני הנני מביא את המבול, מים".
 
אושר ועושר
עושר האדם באושר! וכלשון התנא: איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך!" ופרש רש"י: "השמח בחלקו" - בחלק שהקב"ה מזמין לו, הכל נוטל בעין יפה. נוסח אחר: שיש לו חירות נפש ולב טוב באותו חלק, שהקב"ה מזמין לו, בין טוב בין רע. בין רב בין מעט. ואינו מצטער להיות רודף ולהוט לאצור ולקנות יותר מחלקו. ואילו לא היה שמח מיגיע כפיו שהוא אוכל, מאי "אשרי" איכא? אפילו עשיר שבעשירים, ודואג ועצב בחלקו, הרי הוא כעני שבעניים! אלא ודאי באכלו בשמחה קאמר. ומדקא משבח ליה קרא הכי, אלא עשיר קרי ליה.
הרב דסלר זצ"ל כותב, כי חיי אושר בעולם הזה הן מילות קסם שובות לב. והעולם סבור לתומו, כי זה אשר יוכל להשיג את כל אשר יחפוץ, הוא המאושר! ולכן אנו סבורים בטעות כי אדם עשיר, הרי שבהכרח הוא מאושר. אבל עצתי, כי לא נשאל את האחד על חברו אלא נשאל כל אחד ואחד על עצמו.
 
הצנע לכת
לקח מדבריו של הרב דסלר, ניתן ליישם בחתונות ובשמחות. שם יש לחץ חברתי. וגם מי שאיננו מסוגל לכך, הריהו חש עצמו מחוייב לעמוד מול הסטנדרטים הגבוהים של הסובבים לו. הוא שאמר שלמה המלך, ע"ה, בחכמתו: "ראש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי. פן אשבע וכחשתי ואמרתי: מי ה′! ופן איוורש וגנבתי ותפשתי שם אלוקי!" וכמאמר הנביא: "והצנע לכת עם אלוקיך!"
 
וראוי להביא את דברי החפץ חיים שכך כתב: שהאדם מחוייב לצמצם בכל ימי החול בכל הוצאותיו. והוסיף: וזהו תוכחת מרובה על זמננו, שבעוונותינו הרבים, הרבה אנשים עוברים על זה, ולא ישימו לב, איך להתנהג בהוצאות ביחס להרחיק דברים המותרים. ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו, שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלימה. והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו. והסיבה הגדולה שבכולן הוא על ידי הנשים, שדעתן קלות ואינן רואות הנולד. ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרווחתו ולא יותר.