פרשיות המשכן

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה′ לעשות אותם. אם תסתכל בסדרים אלה תמצא מעשה המשכן וכל כליו נזכר שם הרבה פעמים, הקב"ה הזכיר למשה שני פעמים: תחלה הזכירו בפרט בסדר "ויקחו לי", וחזר והזכירו דרך כלל ב"כי תשא" בפרשה "ראה קראתי בשם", שלישית הוא שהזכירו משה עתה לכל ישראל בדרך כלל וצוה אותם עליו באמרו: (להלן, י - יא) "וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה′, את המשכן את אהלו", רביעית הוא ספור התורה אחר מעשה, הוא שכתוב: (להלן לו, ח) "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה", והזכיר על כל דבר ודבר: ויעש, ויעש. חמישית אחר שנשלמה כל המלאכה בפרשת: (להלן לט, לג) "ויביאו את המשכן אל משה", והיה הענין להזכירו חמשה פעמים הכל למעלת המשכן ודרך חבה כשם שמצינו שהזכיר הכתוב חמשה פעמים "ישראל" בפסוק אחד בסדר בהעלותך, הוא שכתוב: (במדבר ח, יט) "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש", והכל דרך חבה ומעלה. ודרשו רבותינו ז"ל: למה זה דומה למלך ששלח בנו לבית הספר כשבא שאל: אכל ברי, שתה ברי, דמך ברי, אזל ברי לבי ספרא, אתי ברי מבי ספרא. וכן דרשו רז"ל במה שהאריכה תורה בספור אליעזר שכל דבריו כפולים, אמרו: יפה שיחת עבדי אבות לפני הקב"ה מתורתן של בנים, שהרי פרשת אליעזר כל דבריו כפולים, ובשנים ושלשה דפין היא אמורה, וכמה מצות בתורה תלויות באות אחת ובתיבה אחת, והן הן גופי תורה.

 

(ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם:

 

(ח) מקדש - לשון מועד, שאתקדש ואזדמן אליהם לדבר מתוכו, כדכת′ ונועדתי שמה לבני ישראל:

 

ויקחו לי תרומה בשביל שאדור ביניכם (שם /שמות כ"ה/) ועשו לי מקדש כביכול אמר הקב"ה קחו אותי ואדור ביניכם, ויקחו תרומה אינו אומר אלא ויקחו לי אותי אתם לוקחים אמרתי לכם ויקחו אליך שמן זית זך וכי אורה שלכם אני צריך והא כתיב (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא אלא בשביל לזכותכם ולכפר על נפשותיכם שמשולה כנר שנאמר (משלי כ) נר ה′ נשמת אדם חופש כל חדרי בטן

 

 ודע כי הספור בענין המשכן וכליו והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן אע"פ שאין בהמ"ק קיים מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז"ל בענין הקרבנות כי כל המתעסק בלמוד פרשיות וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו הוא שאמרו כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת וכן כלם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו כאלו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח וה"ה בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, עאכ"ו אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה (תהלים מח) סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון, ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו שנאמר (שם) כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות:( וכ"כ רס"ג שמות לח )

אם נתעורר ללמוד בשקידה ובדעה נכונה את אלה חלקי התורה שעל הקודש והמקדש נוסדו, יביאנו תלמודם – לידי מעשה על ידי חסד עליון הגומר עלינו.

ולעומת זה עלינו להבין כי מיעוט שימת הלב והסח הדעת מחלקי התורה הללו....גורם בעוונינו ריחוק עת הישועה....נעזב וניטש הוא חלק התורה התלוי בארץ ובמקדש, על כן רחקה הישועה, ושיבתנו לארץ קדשנו הולכת בכבדות, תחת אשר היה לה לצעוד בצעדי ענק כי עת לחננה כי בא מועד.

כדמיון נישואין, שכאשר הכלה עומדת מלובשת ומקושטת בתכשיטיה ומוכנת להיכנס לחופה ועומדים ומצפים להחתן שיבוא, אז ממהר החתן לבוא, וכן הקב"ה, שמכנה עצמו בשם חתן לישראל, כמו שכתוב – " כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך ", ואם נהיה אנו מוכנים ומקושטים בידיעת דיני העבודה בבית עולמים ונעמוד הכן לקראת מלכנו יתברך, בודאי ימהר ביאתו .

 

 מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא +ירמיהו ל+   כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה′ כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה, דרש אין לה - מכלל דבעיא דרישה. 

כי נדחה קראו לך. הוכיח את השארית שנשקעו בארצות שבים, על ידי שאינן זוכרין בית המקדש.

ד"א במה צריכין לזכרו. לזכור מדותיו ובניניו ואת שעריו ואת כל תכונתו. וצריכין לדרוש ולומר, ההיכל מאה ברום מאה, עזרת ישראל היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה, עזרת הכהנים היתה ארך קל"ה על רחב אחת עשרה. עזרת הנשים היתה ארך קל"ה על רחב קל"ה, שנ′ סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה, שיתו לבכם לחילה [וגו′], תספרו לדור אחרון.

ויבא גד אל דוד ויאמר לו עלה הקם מזבח וגו′. למה היה דוד דומה באותה שעה, לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע בשל מה הוא מכהו. באחרונה אמר לו, דע, על דבר פלוני הכיתיך. כך כל אותן האוכלסים שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו מבנין בית המקדש. והרי דברים קל וחומר, ומה אלו שלא בבנין בית המקדש, כך. אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך, התקינו הנביאים הראשונים, ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום, אומרים, השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלים עירך:

 

 ויאמר ה′ אל שמואל שמע בקול העם (הזה), תני ר′ שמעון בן יוחאי אומר לא אותך מאסו כי אותי מאסו וכו′, בשלשה דברים עתידים למאוס "במלכות שמים", "ובמלכות בית דוד", "ובבנין בית המקדש", אימתי מאסו שלשתם בימי ירבעם, הדא הוא דכתיב ויען איש ישראל ויאמרו אין לנו חלק בדוד זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי זו מלכות בית דוד, איש לאהליו ישראל ולא לבית המקדש אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו. א"ר סימון בר מנסיא אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתם, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה′ אלהיהם זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם זו מלכות בית דוד, ופחדו אל ה′ ואל טובו זה בית המקדש: 

 

 

גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה, ראוי לשכר בלא ספק, והוא מקרב עת בוא תקותנו. כמו שנאמר – אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו ( תהילים קב ) – זאת אומרת, ירושלים לא תיבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה.