יד' אייר ה'תש"עט 19/05/2019
שם משתמש
סיסמה

יהודים של בערך

 

 

כאשר ציוה ה′

נושאה המרכזי של פרשתנו הוא השלב המבצעי בהקמת המשכן.  עם ישראל נכנס לצעדים אופרטיביים בבניית המשכן ובהקמתו.

והנה, בכל שלב משלבי הבניה חותם הכתוב מחדש: "כאשר ציווה ה′ את משה". פסוק זה מופיע בפרשתנו בתדירות גבוהה מאד. לראשונה, לאחר בניית המנורה אומר הכתוב: "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציווה ה′ את משה". ולאחר מכן בעשיית בגדי הכהונה: "ויעש את בגדי הקדש אשר לאהרן כאשר ציווה ה′ את משה" וכן הלאה ממשיכה התורה וחותמת חתימה זו תשע עשרה פעמים!

לכאורה יש לתמוה, מה רוצה התורה ללמדנו בחזרה המודגשת הזו? וכי יעלה על הדעת שהדברים לא נעשו על פי ציווי ה′? ממה "מתפעלת" כל כך התורה שהיא רואה צורך לחזור ולהדגיש זאת?

 

עיון בשאלה דומה בפרשת "בהעלותך" יכול לשפוך מעט אור על הענין.

בפרשת "בהעלותך"  מצטווה משה: "דבר אל אהרן אחיך ואמת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות . . .  ויעש כן אהרן". ופרשו חז"ל: להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו משה כן עשה".

וגם כאן יש אפוא לשאול, מה ראו כאן חז"ל לחדש? מה השבח המיוחד כאן לאהרן שעשה על פי הצווי?

ויש להשיב בזה, שאין החידוש כאן מתבטא בכך שאהרן לא שינה לגריעותא, שכן, זה אינו חידוש כלל! ומלתא דפשיטא היא!

ברם, החידוש מתבטא בעובדה שאהרן לא שינה לטיבותא, למעליותא.

 

בל תוסיף

 לעיתים, כאשר אדם עוסק ברמות גבוהות של קדושה יש בו איזה דחף פנימי להוסיף לדברים נופך משלו, עוד הידור, עוד קישוט,עוד ברכה. זהו דחף לגיטימי,  אך השאלה המרכזית שצריכה לעמוד למול עיניו היא: מהו הרצון האלקי? מה אומרת ההלכה?

התגברותו של אהרן על דחפים אלו ראויה לציון ועל כך טורחים חז"ל להגיד שבחו - שלא שינה! שעשה הדברים כהלכתם "כאשר ציווה ה′ את משה".

 

בסיומה של מלאכת המשכן אומר הכתוב: "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד. ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה את משה, כן עשו".

ושואל הנצי′′ב: מה טעם יש בכפילות זו - ′′ויעשו′′, ′′וכן עשו′′?

וכותב הנצי"ב כך: "באשר ידוע שישראל נתאוו מאד, שתהיה השכינה שרוייה בתוכם. כמו שכתוב בפרשת כי תשא היה עולה על הדעת, בשביל שהם השתדלו לעשות הכל! משום הכי פרש הכתוב, שרק ′כאשר ציווה ה′ כן עשו′".

הנצי"ב מדגיש שלעבודת ה′ יש כללים מוגדרים היא איננה יכולה להיות מושפעת מתחושותיו הפנימיות של האדם או מרצונו להוסיף או לגרוע.

הנצי"ב הדגיש לא פעם את הסתייגותו הנחרצת מעבודת ה′ בצורה ספונטנית, הבאה מתוך געגועים ודביקות ואהבה המתרוממת למצבים אקסטטיים ועוברת בזה על חוקים, על סייגים  ועל הלכות מפורשות. הרמה הגבוהה של עבודת ה′ העליונה, היא, רק זו שבאה ונובעת מתוך משמעת חמורה לחוקי ה′ ולא פריצת גדריו.

  הקב"ה איננו זקוק למשכן. המשכן נועד לבני האדם למען יוכלו לבטא באמצעותו את רגשותיהם, את שאיפותיהם הרוחניות , הדתיות.

 

איכה

ולכאורה, אך טבעי הוא שבני האדם ידגישו בבנית המשכן את הפן האישי שלהם, את הנטיות הטבעיות הפרטיות שלהם, הלא כך הוא נוהג שבעולם שהאנשים יוצרים את סולם הערכים הרוחני שלהם בהתאם לנטיותיהם הטבעיות ובהתאם לצרכים האישיים והלאומיים שלהם.

לא כן בעם ישראל, הקב"ה קובע למשכן גדרים ברורים: "והקימות את המשכן כמשפטו, אשר הראית בהר".

האדם נבחן ביכולתו לעשות את הדברים כמשפטם, לא לגרוע ולא להוסיף, צייתנות מופתית ללא חריגה.

אבל נשאלת השאלה מדוע זה כך? האם אין בקביעת המסגרות הברורות הללו משום הגבלה לחופש הפולחן של האדם? האם אין זה מגביל את הרצון של האדם לביטוי עצמי ולקשר  אישי עם הבורא בדרכו שלו, על פי צרכיו האישיים?

ריה"ל בכוזרי מביא את המשל הידוע על אותו סכל שמכר תרופות להמונים לפי ראות עיניו וגרם בזה נזקים עצומים .

 

עשה רצונך רצונו

 האדם חש לעיתים שבשכלו המצומם ובתבונתו האנושית בלבד הוא יוכל להעלות ארוכה לנגעיו הרוחניים. אך יש לדעת כי האדם על כל מעלותיו לא יוכל להגיע לתיקונו השלם כי אם על ידי סולם ערכים שמחוצה לו.

 

הפסוק "כאשר ציווה ה′ את משה′′ בא ללמדנו שאת הקב"ה יש לעבוד על פי החוקים והכללים שנתנו מפיו, על פי התורה. התורה נכנסת בחוקיה ומשפטיה לפרטי פרטים בחיי האדם האישיים והציבוריים ועבודת ה′ חייבת להיעשות עלפי הכללים הברורים בלבד.

הנטיה של האדם להוסיף או לגרוע מציווי ה′ נובעת מתוך חוסר רצון להיות מצויית, מתוך נטייה פנימית להיות שותף, להיות מעורב, להיות חלק מהגוף המתכנן, לא רק הגוף המבצע.

ועל כך באה התורה להתריע, וחוזרת ומדגישה תשע עשרה פעמים  כי בני ישראל עשו בדיוק כאשר "ציווה ה′ את משה" - זו היא גדולתם ומעלתם של דור מקימי המשכן.

ללא חשבונות אישיים, ללא שיתוף ה"אני העצמי" בתוך הציווי האלקי אלא דווקא מתוך ידיעה והדגשה, כי המעלה הגבוהה ביותר של עבודת ה′ היא מתוך ביטול ה"אני" של האדם מתוך ביטול רצונו וכדברי המשנה במסכת אבות: "בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני מפני רצונך".