טו' תשרי ה'תש"עט 9/24/2018
שם משתמש
סיסמה

פרשת וילך

 

 

1.        לרדת אל העם
2.         שווה בין שוים
3.         ה′ ולא אני
4.         אנושי ואלוקי
5.         מעשי ומעשי אבותי
6.         ספרי חיים וספרי מתים
7.         חשבון נפש
8.         נצח ישראל
9.         תשובה

 

 
 
 
לרדת אל העם
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל ויאמר אליהם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבא, ו-ה′ אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה".
רגעים אלו הם רגעים עצובים בחייו של משה, רגעים עצובים בחיי עם ישראל. זהו רגע של פרידה מן המנהיג הנערץ והדגול, שעת פטירתו של נביא הנביאים, גואלם ומושיעם של עם ישראל בשליחות האל. עם ישראל נכנס לארץ, והמנהיג הגדול, מי שהוביל את המהלך הגדול הזה של יציאת העם מעבדות לחירות, דוקא הוא לא זוכה לראות בגאולתם השלימה, בכניסתם לארץ.
 
בפרקים הקודמים, סיים משה רבנו את צוואתו הרוחנית, הכוללת את כל חומש דברים. והנה כאן ערב פרידתו מן העם, עולה ומזדקרת אישיותו של משה ברב יפעת הדרה וזקיפות קומתה. שכן אדם נבחן בעת משבר, אדם ניכר בשעת מבחן, בשעותיו הקשות ביותר, שם נבחנת אישיותו. והנה, עם סיומה של הצוואה הרוחנית הארוכה, פותחת פרשתנו: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". הקשה על כך האברבנאל: "הנה קודם לזה כתוב: ′ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה′ לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. המסות הגדולות . . . האותות והמופתים הגדולים ההם . . . ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון". והרי כל עם ישראל נכח באותו מעמד אם כן היאך כתוב: ′וילך משה′ והרי כולם נכחו שם והיו לפניו באותו מעמד! ומה עוד היה לו למשה להוסיף לאחר אותו הכנס?"
 
מהי, אפוא, כוונת התורה בהדגישה שהפעם לא התרכז העם סביב מנהיגו הדגול וזה "נאלץ", כביכול, לכתת רגליו אליהם ולעבור על פתחי אהליהם?
על שאלה זו עונה הרמב"ן בדברי הקדמתו לפרשתנו: "כאשר השלים כל דבריו, אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים, איש לאהליו. ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר: ′אתם נצבים היום כולכם לפני ה′ אלקיכם . . . לעברך בברית ה′ אלקיך′. ואחר עברם בברית ה′, ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לוויה למחנה ישראל לכבדם, כמי שירצה להפטר מחברו, ובא ליטול רשות ממנו ע"כ.
משה נפרד מן העם פרידה אישית ולא רשמית. הוא צועד משבט לשבט, מבית לבית, ממאהל למאהל, בכדי להפרד מכל אחד ואחד. וכלשונו של הרש"ר הירש: "′וילך′ - הוא הלך אל העם כדי להפרד ממנו באותה פשטות, המאפינת את האיש הענו מכל אדם".
 
שווה בין שוים
כאן נחשפת לנגד עינינו דמותו הנאצלת ואישיותו ההירואית של משה, המנהיג הדגול והנאצל. כאן גילה משה לעיני כל, כי מעולם לא חש עצמו כ"מורם מעם", כ"יחיד סגולה". מעולם לא חש משה רבנו רגש עליונות כלפי צאן מרעיתו, אלא רק כמי שממלא שליחות ציבורית חשובה ושליחות זו אינה מעניקה לו זכויות יתר מעבר לנדרש לתפקידו הציבורי.
ואכן, בסיומה של שליחות זו מעביר משה את השרביט ליהושע באותה צניעות, באותה נינוחות ובאותה שלוות נפש ההולמת כל כך את אופיו, ללא כל גינוני כבוד, אלא בדברים אישיים מלב אל לב.
"ויאמר אליהם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד צאת ולבא". ומפרש רש"י: "′לצאת ולבא′ - בדברי תורה. מלמד, שנסתתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה". וכעין זה מובא בתרגום יונתן בן עוזיאל: "′וילך משה′ - ואזל משה למשכן בית אולפנא, כי נסתתמו ממנו בו ביום מעינות החכמה". כלומר, משה רבנו איננו מנסה להסתיר את מומו, הוא איננו מנסה להכחיש את הקושי שלו לתפקד. משה מודה בפני העם כי לא יוכל להפיק מעצמו את מירב כוחותיו ועל כן יש להחליף מנהיג אשר יוכל העם להפיק ממנו תועלת מקסימלית בכל התחומים. ומסביר האבן עזרא: "′לצאת ולבא′ - במלחמה. והטעם, כי אילו לא הייתי מת עתה, אין בי יכולת להלחם ואין לכם צורך למי שיעזור אתכם, כי ה′ ישמיד הגויים. וכן כותב הרש"ר הירש: "לא תחושו בחסרוני, שהרי ה′ ולא אני הוא המנהיג אתכם, והוא יוביל אתכם אל העתיד החדש העומד לפניכם. ובמקומי כבר מינה את יהושע. במלחמת סיחון ועוג כבר ראיתם את כח ה′ המעניק ניצחון על העמים".
 
משה מדגיש בפני העם: נכונו בפניכם אתגרים רבים, ומלחמות עומדות בפתח. ברם, ממילא נבצר ממני לתת כתף, להטות שכם. לא אוכל עוד לסייע בידכם במבחנים העתידיים עם מעבר הירדן. תחת זאת יש לכם מנהיג חדש, מנהיג צעיר אשר יוביל אתכם בבטחה את הדרך אשר תלכו בה.
 
ה′ ולא אני
שואלים הפרשנים, מה מבקש משה להשיג בחשיפת חולשותיו? האם זה הזמן להפיל מורך בעם? האם דבריו על המלחמות אשר נכונו להם לא יזרעו דמורליזציה בשורות העם?
עונה הרמב"ן: ההפך הוא הנכון, בדבריו אלו משה מבקש להרגיעם. וכלשונו: "וזה לנחם אותם על ענינו. כלומר אני זקן, ואין לכם עוד תועלת ממני. ועוד, כי ה′ ציווני שלא אעבור שם. ואל תפחדו ואל תיראו כי ה′ יעבור עמכם, ולא יסלק שכינתו מכם בעבורי. ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי. ואף על פי שמשה רבנו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב: לא כהתה עינו ולא נס לחה" ע"כ. וכן כתב האברבנאל: ולפי שישראל לא יתיאשו מנצחון האויבים בהפקד משה, שר צבאם, ולא יפחדו ולא ייראו, ראה לנחמם ולדבר על לבם, באמרו: ′ה′ אלקיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגוים′. רוצה לומר, אל תחשבו, שבי היתה גבורתכם. כי ה′ יתברך הוא המשמיד את הגויים - ולא אני".
משה מנסה להרגיע את העם לפני הסתלקותו. הוא מסביר שגאולת עם ישראל איננה תלויה בו אלא ברצונו של הקב"ה. הנהגה היא כלי למימוש מעשי של רצון הקב"ה, ואובדנו או קיומו של משה לא הם אלו שישפיעו על המשך דרכו של העם שהוכתבה מלמעלה. תחת זאת קמה הנהגה צעירה ומוכשרת בדמותו של יהושע בן נון, אשר נבחר על ידי הקב"ה להנהיג את העם בכניסתו אל הארץ. רצונו של הקב"ה הוא אשר יכריע את המלחמות והוא אשר יוביל את המהלך של הכניסה לארץ בהנהגתו של יהושע, "ה′ אלקיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה וירשתם. יהושע, הוא העובר לפניך כאשר דבר ה′".
 
משה סובב מאהל לאהל לנחם את העם וכדברי הספורנו: "התעורר לנחם את ישראל על מיתתו, כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראויה להם, להורות על היותם מקבלים הברית בשמחה". כלומר, משה רבנו דואג לבל תהיה שמחתם מהולה בצער, שמא לא תהיה שמחתם שלמה בגללו.
 
אנושי ואלוקי
העם מביט, משתאה ומתפעל מגדולתו של משה בשעה גורלית זו. שעה שחייו האישיים של משה נתונים על כף המאזניים, שעת משבר, לכאורה, ואילו הוא מסיח דעתו מבעיותיו האישיות ואהבת ישראל היוקדת בקרבו דוחפת אותו להרגיעם ולנחמם מיגונם ומצערם בעטייה של הסתלקותו. משה ניצב בפני אחד המבחנים הקשים ביותר שנכונו לבן תמותה. משה יורד מכס המנהיגות והופך לאחד מפשוטי העם, וכל זאת מתוך שלוות נפש וענווה, מתוך הסכמה ברורה והבנה שזו המציאות וזהו רצון האל ואין לשנותו.
 
אם נתבונן היטב נראה שיש הבדל מענין בין הסמכת יהושע בפרשת "פנחס" לבין הסמכתו בפרשתנו.
בפרשת "פנחס" היתה היוזמה למינויו של יהושע בידיו של משה: "קח את יהושע וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני העדה וציוויתה אותו לעיניהם". ואילו כאן אף אותה יוזמה סמלית ניטלה ממשה. וכמאמר הכתוב: "ויאמר ה′ אל משה: הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצוונו". סמכותו של משה נפגעה. האקט של מינוי המנהיג הבא כבר לא מוטל על כתפיו אלא נעשה ישירות על ידי הקב"ה.
 
חז"ל מציגים בפנינו תמונה עגומה מאותן שעות קשות בחיי משה. משה יורד מגדולתו בתאור מגמתי מצד התורה של חסרונותיו וחוסר יכולתו לתפקד. ישנו נסיון של התורה לעמעם את ההילה הזוהרת מעל ראשו של משה.
לאחר שנים כה רבות של הנהגה קשה ומפרכת היינו מצפים לפרידה מכובדת יותר ממשה רבנו. תחת זאת, אנו מקבלים תיאור שלילי המאפיל על דמותו של משה ועל הצורה בה הוא פורש מתפקיד ההנהגה.
 
רעיון עמוק מקופל כאן. יש כאן מסר חינוכי מחייב ביותר. התורה מבקשת למנוע ולשלול את האפשרות של היווצרות מיתוס סביב דמותו של משה. משה הוא אדם ככל האדם. התורה מבקשת למנוע, חלילה, את הפיכתו של משה ליצור על אנושי כפי שקרה למייסדי דתות אחרות אשר קמו על בסיס תורת משה, אותם הפכו מאמיניהם לבני אלהים על טבעיים. לא כן משה רבנו, אדון הנביאים. משה נשאר בתודעתנו כילוד אשה, קרוץ מחומר, אשר במופת חייו הפגין לעיני כל, לאילו פסגות רוחניות יכול להעפיל ולטפס בן תמותה, וזאת מבלי לטשטש את הגבולות הברורים שבין האלקי ובין האנושי. וכפי שמבטא זאת משה רבנו בעצמו בפני בני ישראל על פי המדרש: "נטל שתי ידיו והניחן על ליבו ואמר לישראל: ראו אחריתו של בשר ודם".
 
מעשי ומעשה אבותי
סיומה הקשה של מסכת חייו העשירה של משה לא נועד, חלילה, להפיל מורך בשורות, אין בה ענין לזרוע דמורליזציה בעם, ובוודאי לא נועד על מנת להטיל דופי באישיותו של משה ח"ו על ידי חשיפת חולשותיו. ההפך הוא הנכון! סיום זה נועד להדגיש לנו כי מדובר כאן בבן תמותה אשר למרות מגבלותיו הגשמיות הצליח לנסוק אל על ולהגיע עדי מרום.
 
בכל אדם ואדם מישראל טמון משה רבנו. וכדאיתא בגמרא: "′ועתה ישראל מה ה′ אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה את ה′ אלקיך′ ותמהו חז"ל: אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והשיבו: אין! לגבי משה מילתא זוטרתא היא".
אמנם אנו איננו משה רבנו. אולם, גם אנו מסוגלים ואף מחוייבים לעלות ולטפס לספירות גבוהות. בכל אחד מישראל גנוז כח טמיר, נעלם, עצום. כל אדם מישראל הוא עולם מלא. וכן כתב הרמב"ם: "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו". וכן כותב המדרש: "כל אחד ואחד מישראל חייב לומר אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי".
אם כן, יש בידינו את הכח והיכולת הרוחנית להגיע לגדולות. אולם, לצערנו, איננו תמיד מנצלים את הפוטנציאל העצום הזה.
 
ספרי חיים וספרי מתים
הדברים עולים כאשר אנו מעיינים בנוסח הסליחות הנהוג בחודש אלול.
ישנו קטע בסליחות בו אנו מתוודים: "אשמנו מכל עם, בושנו מכל גוי (י"א "מכל דור"). האמנם?! האם אנו אכן הגרועים שבאומות? האם אכן ניתן לומר על עם ישראל כי נחות הוא מכל האומות במידותיו, באמות מוסר עליו הוא מתחנך? האם ניתן להשוות את יחסינו לעמים אחרים מול יחסם של עמים אחרים כלפינו? הלא ישנו פער מוסרי עצום ביננו לבין אומות העולם. והנה עומד העם היהודי לפני הקב"ה ומתוודה: "אשמנו מכל עם!"
לאור מה שהסברנו לעיל הדברים ברורים. אולם יש לשאול שאלה נוספת לפני שנבאר הדברים.
הגמרא מתארת בפנינו דו שיח המתנהל בין הקב"ה למלאכי השרת בענין אמירת הלל ביום כיפור וראש השנה: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום כיפור? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה?!"
ויש לתמוה! בשלמא ספרי חיים שעומדים לפני הקב"ה ביום הדין ונחתם דינם ונחרץ גורלם. אולם מה עניינם של ספרי מתים? הלא כבר נידונו בבית דין של מעלה?
ניתן להבין זאת על דרך משל. מסופר על שני נערים שפרצו יחדיו לחנות ורוקנו את כל תכולתה. לימים, נתפסו השניים והובאו לפני השופט. השופט גמר אומר למצות עימהם את הדין "למען ישמעו ויראו". אולם, מתוך החקירה התברר כי אמנם שני הנערים בני אותו גיל ונמנים על תלמידי אותו בית ספר ועל פניו נתוניהם שווים. אך עד מהרה התברר כי הרקע של שניהם שונה. האחד "בן טובים" ממשפחה אמידה ומכובדת אשר הוריו לא חסכו ממנו מאומה וכל שהיה חפץ ניתן לו. והנה אף על פי כן, ואולי בשל כך כשל. "וישמן ישורון ויבעט".
 
אם-כן, לנער כזה יש לתת עונש ראוותני "למען ישמעו ויראו", איתו יש למצות את הדין במלוא חומרת העונש. אולם עמיתו, התברר, היה נער ממשפחה דלת אמצעים, משכונת מצוקה, אביו, חבוש היה בבית הסוהר ואימו מוציאה את נפשה על מנת להביא טרף הביתה. נער זה פרץ לחנות על מנת לשבור את רעבונו, לא על מנת לבצע מעשה קונדס לשמו. עם נער כזה אי אפשר למצות את הדין. שכן, השופט חייב להתחשב בנסיבות, ברקע למעשה. נער כזה, אם יבלה את זמנו בבית הסוהר לא יועיל לו הדבר מאומה, תמיד יחזור הוא אל אותה מציאות עגומה ויאלץ לגנוב שנית על מנת להשביע את רעבונו. לנער כזה יש למצוא משפחה אומנת, בית חם. ישנה מציאות ובה על השופט להתחשב ברקע למעשה.
 
עתה קבלנו תשובה לשתי השאלות. "כבקרת רועה עדרו כן תעביר ותמנה ותספור נפש כל חי" אכן משפטם של החיים עומד על הפרק. אולם, בכדי לגזור את גזר דינם של החיים, פותח הקב"ה את ספרי המתים, לברר, מהו הרקע של כל אחד ואחד מהנידונים. מיהו אביו? באיזה בית גדל? איזה חינוך קבל? רק על פי הנתונים המופיעים בספרי המתים חורץ הקב"ה את הדין.
 
עכשיו גם נבין מדוע "אשמנו מכל עם". ברור, כי באופן מוחלט איננו הגרועים שבאומות. אולם בהשוואה לאבותינו, אנחנו בירידה.. ואכן על-פי נוסח אשכנז טמונה התשובה במשפט עצמו: מדוע אשמנו מכל עם? כיוון שבושנו מכל דור, אין מעשינו משתווים לדורות קודמים.
 
חשבון נפש
הגמרא דורשת את י"ג מידות ואומרת: "′′ויעבור ה′ על פניו ויקרא′. אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים, יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" ע"כ.
ולכאורה, יש לתמוה על גמרא זו. שאנו זועקים בכל יום י"ג מידות הללו ואין אנו נענים? האם יש ממש באמירה זו?
אלא יש להבין ולראות כי הגמרא דקדקה בלשונה. רבי יוחנן דייק לומר: "יעשו לפני כסדר הזה" אין זה מספיק לומר את י"ג המידות שהן דרכי השגחת ה′ בעולם. עלינו ליישם בעולם את המידות הללו בפועל. אלו דפוסי התנהגות   שעל - פיהם יש לנהוג ועל ידי קיומם מובטח לנו להיוושע.
"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ואומר אור החיים הקדוש: "שישערו בדעתם לרוב העצה שרואים שאין זה אלא לצד הסתרת פנים מהם . . . שאם היה בקרבי, לא היו כל כך צרות באות עלינו". וממשיך: "אכן, במידה שאדם מודד - מודדים לו. והוא ישפוט בצדק ′אל אמונה ואין עוול′ והנה בהסתרת פני ה′ מהם, יכול להיות שיהיו נפרעים על חטאתם יותר משיעור הראוי להם לפי עונשם. כי אין השופט חפץ לדעת את אשר יבוא עליהם מהצרות והרעות. ואין זה משפט צדק ח"ו" ע"כ.
ההסתר, כביכול, נותן לגיטימציה להחמרה בעונשים, באין פיקוח מגבוה. הקשר בינינו לבין הבורא הוא קשר שבהסתר פנים ואנו איננו עושים דבר.
 
המשנה מגדירה את עיקבתא דמשיחא כתקופה שבה יהיו פני הדור כפני הכלב. והסביר הגרי"ס: דרכו של כלב כשמכים אותו עם מקל, הריהו מתנפל על המקל. הוא איננו מבין שהאוחז במקל, הוא זה שחובט בו. והנמשל ברור.
 
 
נצח ישראל
עם ישראל נמצא בתקופה לא קלה, אולם, עם הרבה אמונה ובטחון ניתן לצאת גם ממנה. עם ישראל עבר הרבה מאד משברים. ודוקא מתוכם יצא מחוזק ומחושל יותר. "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". עם הנצח איננו חושש מדרכים ארוכות. וכך אומר המדרש על הפסוק: "′אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי - קמתי!′ שנו רבותינו: מתוך כעס - רצון! מתוך רוגז - רחמים! מתוך צרה - רווחה! שנאמר: ′עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע′. מתוך ריחוק - קירוב! מתוך נפילה - קימה! מתוך אפילה - אורה! מתוך כעס - רצון, שנאמר: ′הרף ממני ואשמידם′ מיד ′וינחם ה′ על הרעה אשר בקש לעשות לעמו′. מתוך רוגז - רחמים, שנאמר: ′ברוגז רחם תזכור′. מתוך ריחוק - קירוב, שנאמר: ′והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי′. מתוך נפילה - קימה, שנאמר: כי נפלתי קמתי′. מתוך אפילה - אורה, שנאמר: ′כי אשב בחשך ה′ אור לי′".
 
עם ישראל עבר משוכות קשות ויצא עם ידו על העליונה. היום, אמונתנו ובטחוננו בה′ נתונים על כף המאזניים. עלינו להכיר בעוצמה האצורה בכל אחד ואחד מאתנו. כל אדם מישראל, בכוחו להגיע לדרגת משה רבנו, עלינו להוציא את עוצמתנו מן הכח אל הפועל.
 
תשובה
ידועה הגמרא בירושלמי: שאלו לחכמה: חוטא מה עונשו? והיא השיבה: ′חטאים תרדוף רעה′. והנבואה הגיבה: ′הנפש החוטאת היא תמות′. והתורה המליצה: יביא אשם ויתכפר לו. בא הקב"ה ואמר: יעשה תשובה ויתכפר לו. שנאמר: ′טוב וישר ה′ על כן יורה חטאים בדרך′,שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה".
הנבואה ממליצה על עונש מוות, התורה מציעה להביא קרבן, אך הקב"ה פוטר מן המיתה גם את האדם וגם את הבהמה, בבחינת "אדם ובהמה תושיע ה′". שכן, הנבואה מבקשת להרוג את האדם והתורה מציעה להרוג את הבהמה אך ה′ מושיע את שניהם. זהו שאמר הכתוב: על פי שניים או שלושה עדים ימות המת, לא יומת על פי עד אחד" - הקב"ה. שכן, שני העדים האחרים - התורה והנבואה ממליצים על פתרון כואב. אולם ה′, ברחמיו הרבים, פותח לנו פתח. ואם הוא מעמיד אותנו בנסיונות קשים כאלו, סימן שהוא יודע שאנחנו מסוגלים להתמודד בהם בהצלחה.
 
על כן יש לזכור ולהתבונן עם הפנים לעתיד, לראות את האור בקצה המנהרה. אותו "אור זרוע לצדיק" אשר יביא בסופו של דבר "לישרי לב שמחה".