טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת האזינו

 
1.        כבני מרון
2.         דיני בשר ודם ודיני שמים
3.         ראיה שטחית

 

 
 
 
כבני מרון
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".
מפרש רש"י על אתר: "אעפ"י שהוא חזק, כשהוא מביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא, כי אם בדין, כי תמים פעלו".
סגנון תיאורו של משה תמוה מאד - "אל אמונה ואין עוול", כביכול, זוהי גדולתו של הקב"ה - שאינו עושה עוול לבריותיו. מה אם כן משמעותו של אותו ביטוי תמוה היוצא מפי משה - "אל אמונה ואין עוול"?
 
המשנה אומרת: "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. שנאמר: ′היצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם′". שואלת הגמרא: "מאי כבני מרון?" ועונה: "הכא תרגימו: כבני אימתא, ריש לקיש אמר: כמעלות בני מרון, רב יהודה אמר שמואל: כחיילות בית דוד".
כל ההגדרות המופיעות בגמרא באות להדגיש את הרעיון המרכזי, שכל אדם נסקר בסקירה אישית בנפרד. אלא שבהמשך מוסיף ואומר רבה בר בר חנה הוספה חשובה: "וכולם נסקרים בסקירה אחת". כלומר: בד בבד עם המשפט האישי, שופט הקב"ה את בני האדם גם כחלק מהכלל, כחלק מהאנושות כולה.
 
דיני בשר ודם ודיני שמים
בדיני בשר ודם, כשהשופט חורץ את דינו של הנאשם, על פי חומרת מעשיו, אין הוא נמנע מלהטיל עונש כבד על הנאשם, גם אם כתוצאה מחומרת העונש, יפגעו חפים מפשע - משפחתו של הנאשם, אשתו, בניו וקרוביו. שופט בשר ודם איננו מסוגל להתחשב בהשלכות החמורות של הענישה על בני משפחתו של הנאשם, מכיוון שהקלה בעונש של זה משמעותה החמרה בשלמות האנושית. סלחנות וויתור לרשעים פרושה, אליבא דאמת, מתן יד להשתלטותם ולעקירת יסוד החסד, שרק עליו ראוי וניתן העולם להבנות.
 
לא כן בדיני שמים. בשיקולי פסק דין של מעלה נלקחים בחשבון גם בני משפחתו של הנאשם, קרוביו וחבריו. כל גורם הנוגע בדבר ועלול להיפגע בעטיו של פסק הדין, נלקח בחשבון. ההבחנה בין שיקוליו של בשר ודם לבין שיקוליו של הקב"ה נובעת מתוך ראייתו המצומצמת של האדם את המציאות. האדם חי את ההווה, הוא איננו מסוגל להרים את מבטו מעבר למציאות העכשווית. עולמו הוא בבואת מצבו בזמן נתון. לא כן מבטו של הקב"ה. מבטו של הקב"ה כולל עבר, הווה ועתיד בחדא מחתא. "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". כל תולדות העולם נסקרים בסקירה אחת, במבט אחד, כולל מטרות, סיבות ותוצאות.
 
באור זה נשפט האדם ביום הדין, הוא נידון כיחיד, אך מקומו בחברה נבחן בקפידה. הקב"ה מתחשב בהשלכות העונש, על האחרים, שאינם ראוים להיפגע בעטיו של זה. ואומר על כך הרא"ש ב"אורחות חיים": "אל תרף ידך מלבקש רעים ואוהבים". רעים ואוהבים עוזרים לאדם לזכות ביום הדין, כיוון שאדם נידון על פי מצבו בתוך הכלל, יעניש אותו הקב"ה רק אם מקורביו אכן ראויים לעגמת נפש ולסבל שגזר דינו יגרום להם. ולחילופין, בזכות ידידיו הרבים של האדם, תתקבלנה תפילותיו, והוא יזכה בדין. שהרי כבר קבע רבה בר בר חנה כי "כולן נסקרין בסקירה אחת".
 
ראיה שטחית
ידיעה זו מפשירה עבורנו, את הקושיות הגדולות המתעוררות אצלנו, מדי יום, על מהלכי הבריאה ועל הנהגתה. אדם מעצם טבעו איננו בעל ראיה רחבה ואיננו מכיר את כל המציאות על בוריה. על כן גם אינו יכול לשפוט על פי ראייתו המצומצמת את השלכותיו של מעשה זה או אחר על ההוויה כולה בעבר ובהווה.
 
ה"חפץ חיים" המשיל זאת לאדם שבנו חלה אנושות, במשך זמן לא מועט פרפר הבן בין החיים ובין המוות. עד שבסופו של דבר, הצליחו הרופאים להעלות ארוכה למחלתו, אך הבן היה נתון למשמעת חזקה של דיאטה חריפה ביותר. ועכשיו, אם יבא אדם מהצד שאיננו יודע את אשר ארע לבן ויראה את האב מונע ממנו לאכול מאכלים דשנים, האם יוכל לשפוט את האב לכף חובה על מעשיו על פי מה שראו עיניו בלבד? הלא ראייתו היא ראיה עכשוית בלבד שאיננה כוללת את כל המהלך שקדם לכך! אם כן, כזה הוא מצבנו בעולם. אנו איננו רואים את המהלכים בראיה מספיק רחבה בכדי שנוכל לבא ולבקר אותם.
 
מובא ב"תנא דבי אליהו זוטא": "הא למדת, שלא יהא אדם יורד לידי תרעומות על הקב"ה, בזמן שהוא רואה בני אדם, אחד צדיק וטוב לו ואחד צדיק ורע לו, אחד רשע וטוב לו ואחד רשע ורע לו. ואם הוא יורד לידי תרעומות על הקב"ה הרי זה מתחייב בנפשו. שנאמר: ′אל תתן את פיך לחטוא את בשרך. ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה הוא. למה יקצוף האלקים על קולך וחבל את מעשה ידיך′". אליהו הנביא מזהיר אותנו שלא להתרעם על הקב"ה כשרואים דברים הנוגדים, לכאורה, את ההגיון האנושי. יש לזכור כי ההשגחה היא שמכוונת את המציאות מלמעלה, יש דין ויש דיין.
בהמשך המדרש מוסיף ה"תנא דבי אליהו": "שנו חכמים: תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, ישב הקב"ה ודרש וחקר וצרף ובחן את כל דברי התורה, רמ"ח פעמים כנגד רמ"ח אברים שבאדם, אח"כ הוציא הקב"ה את כל דברי התורה וקבע אותה בתורתו. ואין דבר אחד ממנה זז ממקומו. שנאמר: ′אמרות ה′ אמרות טהורות כסף בעליל לארץ מזוקק שבעתיים′ וכל דבר ודבר שקבע בתורה, אם זז קמעא ממקומו, קלקל את העולם כולו.
המקור למדרש זה הוא על פי הכתוב: "דבר ציווה לאלף דור". כלומר הקב"ה ציווה דברו לדור האלף. מאדם הראשון עד משה רבנו היו עשרים וששה דורות: אדם עד נח - עשרה, מנח עד אברהם - עשרה הרי לנו עשרים. ומאברהם יש את יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם ומשה הרי עשרים וששה דורות. אם כן חסרו מהאלף תתקע"ד דורות שקדמו לבריאת העולם: "דבר ציווה לאלף דור".
 
על פניו נראה הקשר בין שני חלקי המדרש תמוה. אלא שבא המדרש לומר לנו שאל לנו להרהר חלילה, אחר מעשיו של הקב"ה, שהם כולם מחושבים על חוט השערה ואין בהם כל סיג ופגם. אין שגגה מלפני הבורא. הקב"ה בחן ובדק כל פרט ופרט בתורה והיא תוכנית האב לבנין העולם.
 
אדם לפי טבעו נוהג לשפוט את הקורות אותו בעולם על פי ראייתו. צריך להבין כי חוסר הבנתנו את מהלכי העולם היא בגדר ניסיון. הניסיון מתחלק לפי רמות וכל אחד ואחד לפום דרגא דיליה. וכמאמר הכתוב: "ה′ צדיק יבחן". כל הקורות אותנו בעולם הזה הוא בגדר ניסיון גם אם איננו מבינים זאת. ועל כן אין מקום כלל לשאלה על צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי כל הנהגת העולם מונהגת על דרך הישר ועל כך יוצא משה בקריאה: "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא".