יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו"

 
1.        צו פיוס
2.         אור באפלה
3.         מדת הנקיות
4.         בחירה חופשית
5.         האיש משה והאיש בישראל
6.         תלמיד חכם ועם הארץ
7.         דמיון והבל
8.         לקרוא בשמות

 

 
 
 
צו פיוס
"אתם נצבים היום כלכם לפני ה′ אלקיכם. ראשיכם שבטיכם זקניכם ושטריכם כל איש ישראל".
מובא במדרש תנחומא: "אמר חזקיה בנו של ר′ חייא: למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות? לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים, שנאמרו בפרשה זו, חוץ מארבעים ותשע, שנאמרו בתורת כהנים, מיד קרא אותם משה והיה מפייסם". וכן מביא רש"י על המקום: "′אתם נצבים היום′ - הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קימים לפניו". כלומר פייסם משה בדברים: אעפ"י שהכעסתם את הקב"ה, בכל זאת "אתם נצבים היום לפני ה′ אלקיכם" וכשם שהרעיף הקב"ה עליכם חסדו והשפיע מטובו עד עתה, כן יוסיף להבא.
 
רואים אם כן, שפרשת נצבים עומדת בסימן של פיוס, של מחווה, של רצון טוב, של עידוד לעם המבוהל מן התוכחה.
 
אור באפלה
והנה, באופן מפתיע, כעבור מספר פסוקים שוב פותח הכתוב בצורה תקיפה ומזהיר: "פן יש בכם איש או אשה . . . אשר לבבו פונה היום מעם ה′ אלקינו . . . פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה . . . לא יאבה ה′ סלוח לו . . . ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. ומחה ה′ את שמו והבדילו לרעה . . ." ולאחר מכן מובאים הדברים בלשון רבים ובצורה כוללנית יותר: "ראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה . . . גופרית ומלח שריפה כל ארצה . . . על אשר עזבו את ברית ה′ . . . ויתשם ה′ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול".
 
נשאלת השאלה הנוקבת: האם זהו פיוס? לאן נעלמה לפתע הנימה הסלחנית אותה הציגה התורה בפסוקים הראשונים בפרשה?
התשובה לכך טמונה בעצם הבטחת התיקון. שכן, בסיום דברי משה ישנה אופטמיות זהירה: "והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה . . . והשבות אל לבבך . . . ושבת עד ה′ אלקיך ושמעת בקולו". זהו הפיוס האמיתי! עצם העובדה שאחרי שקיעה רצינית בתוך עולם של עברות ישנה תקומה, ישנו פתח נסיגה, יש עדיין דרך חזרה, אין לך עידוד גדול מזה.
 
מדת הנקיות
והנה מי שמעיין בדברי משה רבינו ע"ה, איננו מבין בעצם לאן חותר משה בדבריו: "פן יש בכם איש או אשה . . . אשר לבבו פונה . . . פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה". הלא משה כבר מכיר את עם ישראל לפני ולפנים, הרי יודע הוא, שהעם הניצב לפניו עתה, ערב כניסתו לארץ, הוא עם מסולת, מנופה בשבעים נפה, שכן: "כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה′ אלקיך מקרבך".
אם כן מה רוצה משה לומר כאן?
משה מבקש לרמוז לדקויות, לחטא דק מן הדק. נכון, היום אין ממשות של חטא. אולם, משה חושש שמא יש בלבו של מישהו פניה כלשהיא, סטיה קטנה שבקטנות, נטיה דקה שהיום היא רק שורש אולם, היא עלולה להכות שורשים נוספים ולצמוח לאילן גדול "פורה ראש ולענה". מזה חושש משה ועל כך מייחד את דבריו.
 
בחירה חופשית
אמת, העם הניצב ערב הכניסה לארץ, היה ברמה רוחנית גבוהה. וראייה שהיה מלומד בניסים במדבר וכן בכניסה לארץ - בקיעת הירדן, נפילת חומות יריחו, ירידת האבנים על אנשי העי ועוד. אולם דא עקא, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו".
 
ההגיון מאחורי כלל זה הוא פשוט: הרי לכל אחד ואחד יש בחירה חופשית, שאם לא כן הרי שכרו הוא בבחינת נהמא דכיסופא ואם יחטא, אין זה הוגן להפרע ממנו, שכן, הריהו משולל בחירה חופשית. וממילא, בכדי שגם לאדם גדול יהיה המאבק הסמוי עם היצר הרע, בכדי שגם לו תהיה ההתלבטות והדילמה, מקבל היצר הרע כח מקביל לכוחותיו הנפשיים של האדם. ממילא, משקל הבחירה של אדם גדול מתאזן ומשתווה לאדם הפשוט. וזאת על אף שניחן בכוחות נפש עצומים, ברם, דא עקא, גם היקף הפיתוי גדול אצלו מאד.
 
ראיה מפורשת לזה ניתן למצוא אצל מנשה המלך.
חז"ל מספרים שרב אשי מסר בפני תלמידיו את "מערכת השיעורים" שילמדו מחר, ואמר: "למחר נפתח בחברין מנשה". ומנשה נגלה אליו בחלום והגיב בציניות: "חברך וחברין דאבוך קרית לן?!" האם נעשינו חברים?! ואז מתקילו מנשה בדבר הלכה: ואם חוכמתך רב אשי כל כך מרובה יודע אתה מהיכן בוצעים את הפת בערב שבת? לא ידע רב אשי לענות לו תשובה. הורה לו מנשה הלכה והראה לו מהיכן בוצעים. שאלו רב אשי, שהתפעל מחכמתו: "מאחר דחכימא כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה?" השיב לו מנשה: "אי הווית התם הווית נקיט בשיפולי גלימתך ורהטת אבתראי". כלומר: מנשה השיב לרב אשי, כי אילו רב אשי היה חי באותה תקופה, היה מרים את שיפולי גלימתו ורודף אחרי עבודה זרה, על מנת להשיגה ולעובדה. מנשה בקש לבטא באיזו עוצמה היה היצר הרע של עבודה זרה באותם הימים ובפני איזה עימות רציני הם עמדו.
 
רב אשי לא היה בקי בנתונים. הוא חי בתקופה שונה לגמרי שיצר עבודה זרה כבר בטל מן העולם על ידי אנשי כנסת הגדולה. על כן, אותה עבירה, שבעבור רב אשי היתה ענין קטן, הרי בעבור מנשה היא היתה הר גדול. כי עבודה זרה בימי מנשה היתה נסיון גדול. היא היתה גורם מטעה המשבש את השכל. ומדברי מנשה ניתן להבין כי אין המדובר כאן רק בטעות שכלית אלא מדובר פה בתאווה עזה, שאי אפשר לעצור בעדה, עד כי יש צורך לרוץ אחריה.
והדברים מוכחים בדברי הרמב"ן על הפסוק: "והתברך בלבבו". מסביר הרמב"ן: "התאווה תופסת את מקום ההגיון".
 
אם כן בין רב אשי למנשה היתה מחלוקת במציאות, בגלל העובדה הפשוטה, שרב אשי לא הכיר את המציאות על בוריה. רב אשי חשב שזה ענין של שכל, של רמת אינטיליגנציה גבוהה ולכן הקשה על מנשה: "וכי מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה?" ועל זה השיבו מנשה: אין כאן ענין של שכל. פה היתה תאווה של ממש, תאווה שפרצה כל הגיון.
 
ממילא ברור שאין כל נסיון שווה לכל נפש והדברים מוכחים הרבה בדברי חז"ל.
הגמרא מספרת לנו על אמון שבא על אמו. אמרה לו: "כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת משם?! אמר לה: כלום אין אני עושה אלא להכעיס את בוראי! ולכאורה, נשאלת השאלה מה הנאה יש לו כשמכעיס את בוראו? הרי עולה מתגובתו שגם הוא מכיר שיש בורא לעולם?!
 
מקרה דומה מובא בהמשך הגמרא: "כי אתא יהויקים אמר: קמאי לא ידעי לארגוזי" ופרש רש"י: "מלכים ראשונים שלפנינו לא יודעים להכעיס המקום כמו שהוא חרף". ואז אמר יהויקים: "כלום אנו צריכים לאורו?! יש לנו זהב פרוויים שאנו משתמשים בו, שמאיר ביותר". יהויקים יודע, שאור השמש הוא של הקב"ה והתכוון להכעיסו, כביכול, ולא רצה להשתמש באור השמש, בכדי שלא יכנס להתחיבויות של הכרת הטוב כלפיו.
 
אכן, מציאות של תאווה כזו זרה לנו מאד. היום, לאחר שיצר עבודה זרה נתבטל וניתן לומר שגם יצר עריות בתוך המשפחה דעך, איננו מבינים את הדחף הבלתי הגיוני הזה לעבור ולרדוף אחרי עברות הללו. אולם בזמנם, כשיצרים אלו שלטו בעולם, אזי, היתה זו תאווה ככל התאוות. חטא העבודה זרה לא נבע מתוך טעות בהכרה אלא מתוך תאווה בלתי נשלטת. כאן לא הועילה חכמתו ובינתו של האדם כאן נדרשה שליטה מוחלטת ביצר.
 
אם כן לאמון וליהויקים לא היתה הנאה מעצם המעשה, אלא הנאה מעצם הרגזת הבורא - צורך שאיננו מבינים את משמעותו כיום.
ועל כן ההסבר המתבקש הוא כי כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. המינון של יצר הרע שונה מאדם לאדם ואיננו שווה לכל נפש ויתכן, כי אותו נסיון עצמו יהיה בגדר נסיון קשה לתלמידי חכמים ואילו האדם פשוט לא יראה בו ענין גדול.
וזוהי משמעות דבריו של רבי יהושע בן פרחיה: "בתחילה כל האומר לי עלה לה אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין. שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה, בקש להרוג את דוד".
על משקל זה התבטא תלמידו של הגרי"ס רבי איצל′ה בלאעזער: "כשאני נכנס לישיבה וקמים בפני הרי זה דוקר ואולם, כשאני נכנס ואין קמים - זה עוד יותר דוקר".
 
אצל אדם גדול ברמתם של אלו משחק הכבוד תפקיד חשוב יותר מכל. בעבורם ויתור על הכבוד הוא עניין של להיות או לחדול. לנו, אין זה מובן, אולם, זה גופא כח הבחירה שהינו פונקציה של גדולת האדם.
 
האיש משה והאיש בישראל
שואל ה"אור שמח" בשם אביו ר′ חנניה הכהן זצ"ל על הפסוק: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". וכיצד יחשוב משה כי ערכו פחות מכל האדם אשר על פני האדמה? הלא זוהי ענווה צבועה?!
 
ברם, הגדרתה של הענווה היא ידיעת המציאות, אולם, אין האדם מחזיק לעצמו טובה. ממשיך ה"אור שמח" ומסביר כי משה היה נעדר מן הבחירה ולא היה שייך בו ציווי להאמין, שהכל ראה עין בעין והיה רואה פעולת כל מצווה ומצווה ולכן נהיה שפל בערכו מול הפחות שבישראל. שהוא בתומתו צריך להאמין והיה בחירי והאמין בהשגחת ה′ ובשלמותו ובמצוותיו. וזהו מאמר הכתוב: ′והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה′. ובמה היתה ענוותנותו? שהמה על פני האדמה ולא ראו מאומה, והיה להם המצווה המיוחדת היא האמונה ובכל מפעלם היו בחיריים. לא כן האיש משה, איש האלקים, שעלה למרום שמים ע"כ.
לא שייך שתהיה לאדם בחירה חופשית בדבר שהחוש משיגו בעליל. ומילא על מנת שתהיה לו לאדם בחירה חופשית, יש צורך להציב מולו יצר הרע בעוצמת היצר הטוב שלו וכל אחד ואחד לפום דרגא דיליה.
 
תלמיד חכם ועם הארץ
אכן, מלחמת היצר הרע זהה היא בין באדם הגדול ובין באדם הפשוט.
כך בארו חז"ל את הכתוב ביואל: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" - זה היצר הרע שצפון ועומד בלבו של האדם. בלבו ולא במוחו. היצר הרע יושב על התאוות ולא על השכל. "והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" - למקום שאין בני אדם מצויים להתגרות בהם. "את פניו אל הים הקדמוני . . . ועלה באשו ותעל צחנתו" - שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל "כי הגדיל לעשות". ואמר אביי: "בתלמידי חכמים יותר מכולם".
 
כלומר, בתלמידי חכמים היצר הרע מופיע ביתר שאת וביתר עוז. הגמרא מספרת על אביי ששמע דו-שיח בין גבר לעלמה שהציעו זה לזה לצאת יחדיו לדרך. חשש אביי שמא יכשלו והלך אחריהם. הלכו הללו מרחק רב ולא עשו מאום. מספרת הגמרא: חלשה דעתו של אביי והצהיר כי הוא עצמו לא היה עומד בפיתוי הגדול שבפניו עמדו בני הזוג הללו. הרגיעו ההוא סבא ואמר לו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". אל לו לתלמיד חכם לקבל חלישות הדעת, ניצב הוא בפני מערכה קשה יותר מפשוטי העם.
 
אם כן ראינו שיצרו של תלמיד חכם, גדול גם אוביקטיבית והוא ניצב בפני מערכה קשה יותר מעמיתו הפשוט. בכך מוסבר עונשו הקשה של יצר הרע על שנטפל לישראל יותר מלאומות העולם ולתלמידי חכמים יותר מלעמי הארצות. זאת אומרת הוא מבצע שליחותו במסירות יתרה ומופגנת, הוא חורג מתפקידו, בכך שמתגרה דוקא בתלמידי חכמים.
 
דמיון והבל
ההסבר לכך הוא שהיצר הרע פועל על הדמיון. חז"ל בארו במדרש את מהותו של היצר הרע: "אמר רבי אבא היצר הזה דומה לליסטים שפוף שהיה יושב על פרשת דרכים. כל מאן דעבר, הוה אמר: הב מה דעלך! עבר פיקח אחד, וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום התחיל מכתתו. כך כמה דורות עבד יצר הרע: דור אנוש, דור הפלגה, דור המבול. כיון שעמד אברהם שאין בו תוחלת התחיל מכתתו. והוא שאמר הכתוב: ′וכתותי מפניו צריו ומשנאיו אגוף′".
יצר הרע מפעיל כח על הדמיון של האדם. לכן חייב האדם להפעיל את דמיונו בחכמה וערמה העולים על ערמתו של יצר הרע.
 
הכתוב בקהלת אומר: "עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים, ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו". ובארו חז"ל שלפנינו משל למלחמת היצר. אולם, לא נאמר כאן את אופן ההצלה שנקט בה החכם.
לאור מה שהסברנו לעיל ניתן להבין שהחכם הראה כי היצר הרע הוא דבר ריק מתוכן, דבר חלול, דמיון שווא ומדוחים.
 
לקרוא בשמות
יעקב שאל את המלאך שלחם בו, שרו של עשיו, לשמו: "וישאל יעקב ויאמר: הגידה נא לי מה שמך?" ועונה לו המלאך: "למה זה תשאל לשמי?". שמות מבטאים מהות וכמו שמציין המדרש שאדם הראשון היה חכם יותר מכל מלאכי השרת, בכך שהחכים לתת שמות לכל היקום שנברא. אם כן יעקב אבינו בקש לדעת את שמו, את שורשו של אותו מלאך. ופרש שם הספורנו על אתר: "הגידה נא שמך", המורה על צורתך ועל הפועל הנמשך ממנו ויעקב נענה: "למה זה תשאל לשמי?" כלומר, עונה לו שרו של עשיו למעשה: אין לי שם או במילים אחרות אני ריק ממשמעות. זהו גופא מהות שרו של עשיו, של היצר הרע. שכן ברגע שיחקרו אחריו יווכחו שאין בו כלום. סוד הצלחתו הוא הדמיון הפרוע שהוא מפתח בקרב בני אדם על פתחה של העברה. ומכיוון שהרע הוא דמיון, אין אפשרות להגדירו או לכנותו בשם כלשהו.
 
אם כן, ראינו שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו הוא מצב מעודד, אך גם מחייב. ידיעה זו מכינה את האדם לדעת כי הוא ניצב בפני מערכה קשה וזהו גופא מחסום מסוים. וידע האדם כי אכן הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ואמנם, על אף שיצרו גדול גם עוונו גדול לפני המקום. על כן יתקן לעצמו האדם, תחבולות כנגד יצרו "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".