יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

 
1.        הבטחה בתנאי
2.         שטות ורשעות
3.         ומבשרך לא תתעלם!
4.         לשם שמים!
5.         גמרא או מוסר
6.         ערנות, דריכות ורגישות

 

 
 
 
הבטחה בתנאי
בסיומה של פרשתנו ישנה פניה לעם ישראל: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת, אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה, לאהבה את ה′ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". ובהמשך: מתן שכרה בצידה, דהיינו אם תעשו את המוטל עליכם, אזי: "והוריש ה′ את כל הגויים האלה מלפניכם, וירישתם גויים גדולים ועצומים מכם. כל המקום, אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה! מן המדבר והלבנון, מן הנהר, נהר פרת, ועד הים האחרון יהיה גבולכם. לא יתיצב איש בפניכם! פחדכם ומוראכם יתן ה′ אלוקיכם על פני כל הארץ, אשר תדרכו בה כאשר דיבר לכם".
לפנינו פניה, דרישה מאתנו והבטחה, מעין התחייבות מפורשת, מצד ה′ לבסס אותנו בכל חלקי ארץ ישראל: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה". ואולם כל זה בתנאי יסודי וחשוב. דרישה בסיסית, אלמנטרית, אשר בלעדיה אין מה לדבר, כביכול, על התחייבות מצד ה′: "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה". ומהי אותה המצווה? "לאהבה את ה′ אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". התייחסותנו לא תהיה לשכר אותו נקבל, אלא ננסה ללבן מהו התנאי עצמו.
מהו אותו התנאי? מהי מהותה של הדרישה: "ולדבקה בו"? ואגב, דרישה זו נשנתה בפרשתנו, זו הפעם השניה. וכבר לפני כן כתוב: "את ה′ אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע". ובכן, מהי משמעות אותו התנאי? מהי כוונת הדרישה להדבק ב-ה′. הלא ידוע מה שהקשו חז"ל: "וכי אפשר להדבק בשכינה?!" וכן הקשה המדרש: "וכי היאך אפשר לו לאדם ליקרא בשמו של הקב"ה?" ובסגנון דומה הקשו חז"ל על הפסוק: "אחרי ה′ אלוקיכם תלכו": "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר: ′כי ה′ אלוקיך אש אוכלה הוא′". והספרי והגמרא וכן הוא ברש"י משיבים: מה המקום נקרא רחום וחנון, אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל. מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה הוי צדיק. הקב"ה נקרא חסיד וכו′. ובגמרא נאמר: "מה הוא מלביש ערומים אף אתה . . . וכו′".
לדאבון ליבנו, קיימת תופעה נפוצה, שהאדם מקיים מצות על גבו של זולתו. אדם דורס ורומס בדרכו לבית המדרש, ולא חלי ולא מרגיש. באה התורה הקדושה ומנתבת אותנו בנתיב מצוותיה וקובעת כי קיום המצוות שבין אדם למקום מותנה בשמירה קפדנית ובזהירות יתר במה שכרוך לעניינים שבין אדם לחבירו. ולכן, גם כשהוא מקיים מצוות, חלילה לו לשכוח את הכלל של ללכת בכל דרכיו.
 
שטות ורשעות
בפרשת "ואתחנן" קראנו: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הזה!" ופירש רש"י על אתר: "בזאת תחשבו חכמים ונבונים". ובהמשך שם נאמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך". ושוב פירש רש"י כנ"ל: "אז, כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם, תחשבו חכמים ונבונים. ואם תעוותו אותם, מתוך שכחה, תחשבו שוטים". יש כאן חוסר בהירות , לא מובן מדוע רש"י משתמש בביטוי שוטים, המילה: "רשעים" מתאימה יותר, מדוע אם לא נקיים מצוות נחשב, חלילה, לשוטים? נכון הוא שהגמרא קבעה בפסקנות כי אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. אך עדיין לא ברור בדיוק: מהו הקשר שבין עבירה לרוח שטות?
 
ברם, מסבירים את הקשר בין השניים על פי דבריו של הסבא מקלם שאמר, כי יתכן, שאדם יעשה מצווה, וכל כוונותיו תהיינה, לכאורה, לשם שמיים אך בדרכו דורך הוא על האחרים ורומס אותם. ובכן, קשה להגדיר אדם זה כרשע. הוא איננו רשע ואי אפשר לכנותו בכינוי זה. שהרי כוונתו היתה לשם שמיים! ואולם, מאידך גיסא: כוונתו אמנם רצויה, אך מעשיו אינם רצויים. ועל כן, הכינוי ההולם אותו הוא: שוטה. מעתה ניתן להבין את התבטאותו של שמואל הנביא כלפי שאול המלך, עת הפר שאול את הוראת ה′ בהשמדת עמלק ובהכחדת רכושו. והנה שאול חמל על אגג, מלך עמלק, ועל מיטב הצאן. שאול מכריז בחגיגיות רבה: "ברוך אתה ל-ה′ הקימותי את דבר ה′". ואולם תגובתו של שמואל צוננת ביותר: "יען מאסת את דבר ה′". אין מקום להגדיר את מעשהו של שאול כרשעות. זו היתה , לכל היותר, שטות מצדו, מאיסה: "מאסת את דבר ה′".
 
בספר "דרכי מוסר" של הגר"י ניימן, מסופר על אדם שהשתבח בפני הגר"י ניימן אודות בנו ואודות יראת השמיים שלו. ולהמחשת הדברים סיפר את הסיפור הבא: בחול המועד סוכות ישבה קבוצת אברכים בסוכת הבן, ושרו שם שירי תודה ל-ה′ בקול רינה ותודה והמון חוגג. מתוך התלהבות הסיחו הללו את דעתם מן הסביבה, והקולות שבקעו, הפריעו את מנוחת השכנים. אחד השכנים, יהודי זקן, שאף הוא, מנוחתו הופרעה, לא יכל עוד להתאפק ושפך מעלייתו דלי מים אל תוך הסוכה. ואזי יצא בנו של המספר מן הסוכה וקרא לעבר האיש: איך אפשר לעולל כה? איך אפשר לשפוך מים לתוך הסוכה, הרי השכינה נמצאת כאן! אמר הגר"י ניימן לאב המספר: האם באמת הנך סבור, שהשכינה אכן שרויה בסוכה כזו?! בסוכה, שממנה משוגר גזל שינה לשכן זקן?! זהו שדקדק רש"י במתק לשונו ואמר: אם תעוותו תחשבו שוטים.
 
ומבשרך לא תתעלם!
"ובו תדבק" - איננו רוצה לומר שהאדם צריך "לקטוף מלאכים" על חשבון זולתו. כלל וכלל לא. "ובו תדבק", היינו מה הוא רחום, אף אתה רחום! מה הוא גומל חסדים, אף אתה! וממילא לא ייעשה כן במקומנו לקיים מצווה על גבו של האחר. הגמרא קובעת בפסקנות: "האי מאן דבעי למיהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין". הרוצה להכלל בכלל חסיד, ישמור את עצמו, לבל יזיק לזולתו. זהו כלל ברזל בעבודת ה′! ואך ורק תוך הקפדה על כללים אלו, שייך להגדיר את האדם כחסיד. הנביא מספר שעם ישראל מעלה טענות חמורות, כלפי הקב"ה, כביכול: "למה צמנו - ולא ראית? ענינו נפשנו - ולא תדע?" הוה אומר: יש לנו את התחושה שכל האנרגיה שהשקענו ביום הכפורים, היתה לריק! ה′ לא נענה. והנביא מגיב כי, פשוט, עם ישראל לא הפנה את התחמושת לכתובת הנכונה. וכך משיב הנביא: "הן ביום צומכם תמצאו חפץ?! וכל עצביכם תנגושו. הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרוף רשע?! לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם. הכזה יהיה צום אבחרהו?! יום ענות אדם נפשו?! הלכף כאגמן ראשו ושק ואפר יציע הלזה תקרא צום ויום רצון לה′?". וממשיך הנביא ומבאר: "הלא זה צום אבחרהו! פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו! הלא פרוס לרעב לחמך! ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום - וכסיתו. ומבשרך לא תתעלם! אז יבקע כשחר אורך ... אז תקרא - ו-ה′ יענה". הנביא ישעיה מסב את תשומת הלב כלפי שטח מוזנח בחיינו. לא אחת קורה, כי אנו שמים דגש חזק על מצוות שבין אדם למקום, תוך התעלמות או הזנחת השטח של המצוות שבין אדם לחבירו. ובכן, אומר הנביא: סוג כזה של חזרה בתשובה, חזרה בתשובה סלקטיבית, איננה יעילה כלל - ולכן אל תתפלאו - אומר הנביא, כי התפילות נתקלות בקיר אטום, כי התעניות אינן מתקבלות.
 
העונש על עבירות אלו שבין אדם לחבירו, מעורר צמרמורת. הגמרא מספרת על אבדן שפגע ברבי ישמעאל ברבי יוסי. ומעשה שהיה כך היה: המשנה מציינת שקטנה שחלצה - חליצתה פסולה. ותחלוץ משתגדל. וקובעת הגמרא שזוהי דעת ר′ מאיר. אך חכמים סוברים שרק החולץ מוגבל בגיל, דכתיב "איש" בפרשת יבום וחליצה, כדכתיב: "ואם לא יחפוץ האיש לקחתה". מה שאין כן החולצת, זו איננה מוגבלת ביחס לגילה וגם חולצת קטנה כשירה. ומספרת שם הגמרא על רבי ישמעאל ברבי יוסי שבא לבית המדרש ללמוד תורה מפי רבי יהודה הנשיא. והנה רבי הגיע וכל תלמידי בית המדרש ישבו כבר במקומותיהם. אך רבי ישמעאל שהיה שמן וכבד תנועה, התנהל עדיין לאיטו לעבר מקומו, לתפוש מקום ישיבה. והנה אבדן שישב בין התלמידים התערב ושאל: מי הוא זה שפוסע על ראשי עם קדוש? ורבי ישמעאל הזדהה ואמר לו: אני הוא שבאתי ללמוד תורה מפי רבי. אמר לו אבדן: וכי הגון אתה ללמוד תורה מפי רבי?! אמר לו ר′ ישמעאל: וכי משה רבינו היה הגון ללמוד מהקב"ה? אמר לו אבדן: וכי משה רבינו אתה? ענה לו ר′ ישמעאל: וכי רבך אלוקים הוא?! ואגב אורחא מספרת לנו הגמרא שם שגם רבי בא על עונשו על ששמע את עלבונו של רבי ישמעאל ולא מיחה. סיפור זה מזכיר לנו את סיפור חורבן הבית שנגרם בעטיו של סכסוך שהתגלע בין בר קמצא למארחו. גם שם נגרם החורבן בעטיה של הבלגת חכמים אשר מלאו פיהם מים ולא הגיבו ולא תבעו את עלבונו של בר קמצא מידי מארחו. על כל פנים, אומרת הגמרא: "אמר רב יוסף: שקליה רבי למטרפסיה (לגמולו). דקאמר ליה: רבך ולא רבי". כלומר רבי ישמעאל לא כינהו בכינוי רבי אלא רבך. בינתיים מסופר שם על יבמה שבאה אל רבי בבקשה לחלוץ ורבי ביקש מאבדן לבדוק את גילה וכו′. אמר לו רבי ישמעאל בשם אביו כי אין צורך, שכן, קטנה איננה מוגבלת בחליצה. שם אין מגבלה של גיל שלא כבקטן. (מכאן מוכח כבדרך אגב, שרבי יוסי, הבר פלוגתא של ר′ מאיר דמתניתין סבירא ליה דקטנה אכן חולצת ומתיבמת). וכאן מתארת לנו הגמרא תאור דרמטי ומזעזע: "תנא באותה שעה מת אבדן וטבעו שני בניו ומאנו שתי כלותיו. אמר רב נחמן ב"ר יצחק: בריך רחמנא דכספיה לאבדן בהאי עלמא".
רש"י על אתר מסביר שהצרעת פרחה באבדן על עוון לשון הרע שסיפר ועל ההשמצות שהשמיץ את רבי ישמעאל. המהרש"א מציין שבניו של אבדן טבעו במים שאין להם סוף, ולכן הוצרכו שתי כלותיו למאן, בכדי שיוכלו, מבחינה הלכתית להינשא.
 
והנה לאחר האסון המר והנמהר, במקום לשאת דברי הספד ובמקום לומר דברי תנחומין, מוצא לו רב נחמן ב"ר יצחק לנכון, לקנטר ולגנות את אבדן. כיצד ניתן להסביר שבשעה קשה כזו יוצא רב נחמן בדברים בגנותו של המת?
אלא יש להבין שרב נחמן ב"ר יצחק תפס את משמעות האסון באופן אחר מכפי הבנתנו. רב נחמן נתן מזמור לתודה והלל לה′ יתברך על שהסתפק בזה, על מנת להעניש את אבדן. שאם לא כן אזי ח"ו בבית דין של מעלה היה העונש כפול ומכופל.
 
לשם שמים!
זהו גדר הזהירות בפגיעה בזולת ובשמו הטוב. וגם אם ישנן כוונות לשם שמים, או שהן פועל יוצא של כאב לב ושל השתתפות בצער, אם נגרם בעקיפין כאב או פגיעה בזולת או בכבודו, אזי ח"ו, נפרעים מן הפוגע.
 
דוגמא לכך ניתן למצוא בסיפור המפורסם על פנינה, אשת אלקנה, צרתה של חנה. אשה זו מצטיירת בכתובים כאשה רעת לב באופן מיוחד. חז"ל מספרים שלפנינה היו עשרה ילדים והיתה מתגרה בחנה העקרה כל אימת שרק יכלה. ולא די, שלא התחשבה בכאבה של צרתה, אלא אף עוררה בה, בחנה, באכזריות את יסוריה ואת כיסופיה לילד, בכך שהתפארה בילדיה שלה, בפניה של חנה. וכלשון הכתוב: "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה". אלא שהגמרא אומרת שהתנהגותה האכזרית של פנינה נבעה מתוך מניע טהור, מתוך כוונות טהורות, מתוך שיקולים הומניטריים. כוונתה של פנינה, אומרת הגמרא, היתה להלחיץ את חנה ולהוציאה מקונכיית האדישות בכדי שתפתח בדרישה ותפילה, על מנת שהקב"ה יפקוד אותה בפרי בטן. ואומנם כך היה. ההוכחה שאכן קנטרנותה של פנינה היתה לשם כך נלמדת מן העובדה שהיתה מקנטרת אותה בזמנים ובתאריכים קבועים, וכעדות הכתוב: "וכן יעשה שנה בשנה מדי עלותה בבית ה′ כן תכעיסנה". כלומר היה תזמון מגמתי ערב עליית חנה לרגל, על מנת שתנצל את עליתה לרגל לצורך תפילה. ואף על פי כן שכלה פנינה כמעט את כל ילדיה מלבד שניים שגם אותם העבירה לטיפולה של חנה.
אם כן, גם פנינה, שאין להטיל ספק בכוונותיה הטובות לקתה קשות. משום שהפוגע בחבירו תהיינה כוונותיו, אשר תהיינה, הריהו כמכניס את ידיו לאש, ואין הכוונה הטובה יכולה לחולל מפנה במציאות. פגיעה בחבר היא מציאות מסוימת, בדיוק כמו שאם יכנס אדם לתוך בית בוער על מנת להציל את חבירו, אין בכוונתו הטובה של המציל משום ביטוח שלא תפגע בו האש. הכוונות הטובות אינן מחפות על הכאב שנגרם לזולת.
 
יתר על כן מידת הדין פוגעת באדם הגורם צער לחבירו אף מבלי משים. וכפי שמספרת הגמרא: "רב רחומי הוה רגיל דהוי אתי לביתי כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכתיה שמעתיה. הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אתיא דמעתא מעיניה. הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה, נח נפשיה". המקרה מזעזע, רב רחומי התעכב שלא בכוונה להרגיז. הוא התעכב לשם שמיים, לצורך רכישת תורה ודעת. הוא עסק במידי דמצווה, בקניין תורה. ואף על פי כן פגעה בו מידת הדין. וכל כך למה? כי בעטיו של אותו עיכוב , הוא הדאיג את אשתו ביותר. וזה עלה לו, לרב רחומי, בחייו, רח"ל. אנחנו רואים כאן כי העונש שבא על הפוגע אנינו פונקציה של הפגיעה, ולא בא בכדי לספק את הנפגע. אלא הוא אשר אמרנו, הרי זו כאש אוכלת המכלה כל שבדרכה. כך ניתן עוד ללמוד מהגמרא שמספרת על רבי יוחנן "דהוה גברא סבא ומסרחיה גביניה. אמר להו: דלו לי עיני ואחזייה לרב כהנא. מזא דפרטא שפיותיה", שכן שפתו של רב כהנא היתה שסועה מחמת פציעה. "סבר רבי יוחנן דקא מחייך ביה". הוא חשש שרב כהנא לועג לו. ומיד, "נח נפשיה דרב כהנא". בשל חשש שוא של רבי יוחנן, שילם רב כהנא בחייו. מהו האשם שנתלה ברב כהנא? הוא איננו אשם! אך הענשת הנפגע את הפוגע היא חוק שבטבע, כהכנסת יד לאש.
 
הגמרא קובעת: כל שנענש חבירו על ידו, אין מכניסים אותו במחיצתו של הקב"ה. והיתה בגמרא הוה אמינא שדין זה נלמד מנבות היזרעאלי. שכן הכתוב  אומר: "ויאמר ה′ מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד? ויאמר זה בכה וזה אומר בכה. ויצא הרוח ויעמוד לפני ה′ ויאמר אני אפתנו ויאמר ה′ אליו במה? ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן". ופרשו שם חז"ל שהכוונה היא לרוחו של נבות היזרעאלי. ומאי "צא"? צא ממחיצתי! אמנם לבסוף נדחה מקור זה שם, אך מטעמים אחרים. יש כאן אבסורד. הקב"ה מחפש שליח שיפתה את אחאב. נבות מתנדב, ולבסוף "מקבל על הראש". הייתכן? כן! כיוון שהוא היה אבן נגף, שעל ידו נכשל אדם.
 
גמרא או מוסר
למעשה, מי שעורר את תשומת הלב כלפי נקודה זו של היחס לזולת, היה הגאון רבי ישראל מסלאנט. הגאון הציג סימני שאלה נוקבים וכואבים לכל אדם ולכל ציבור. הוא הצביע על הזנחה חמורה בתחומי מצוות שונים ובמיוחד במצוות שבין אדם לחבירו. הזנחה זו, מוכיחה לדעתו, שגם המצוות שמדקדקים בקיומן, לכאורה, גם הן קיומן מן השפה ולחוץ. ויסוד קיומן משתייך לרובד השטחי הרדוד. הגאון הצביע על סעיפים מפורשים בשולחן ערוך והתריע כנגד הסלקציה המדהימה של היצר הרע בקיום המצוות, העושה בתורה כבתוך שלו.
הדרך, בה הביע הגאון רבי ישראל מסלאנט את שאלותיו הנוקבות, גרמה למודעות חזקה בציבור, לזעזוע ולמפנה מהפכני בקרב תלמידיו ובקרב שומעי ליקחו. הוא לא הסתפק בהצגת השאלות, כי אם גם הציע פתרונות. השאלות היו לגביו רקע, שעליו הניח את התשתית לתורתו, לרעיונותיו ובעיקר - לפתרונותיו. ולכן הציע לתלמידיו להשקיע הרבה בלימוד ספרי המוסר. ובאמת, הגאון רבי ישראל מסלאנט היה מבחינה זו הר ענק, אשר מחלוקי אבניו קמה תנועה, קמו דורות של יהודים, שנשמתם התעדנה ודמותם השתנתה כליל. ידועה עצתו לאותו תלמיד, שנועץ בו, מה עליו ללמוד בחצי שעה הבלבדית הפנויה אצלו במשך כל היום האם ללמוד גמרא או מוסר? והגאון המליץ:מוסר! לכשתלמד מוסר אמר לו, תיווכח כי עומדות לרשותך שעות נוספות ביום ללימוד.
 
ערנות, דריכות ורגישות
הגאון רבי ישראל מסלאנט היה בבחינת "ברוך אומר ועושה". וידוע הסיפור המפורסם שהגאון "נדחף" ראשון לבית המדרש כאשר היו כאלה שניסו לכבדו. ולכאורה, היינו מצפים כי רבי ישראל מסלנט ישיב כבוד למכבדיו, אך רבי ישראל ברגישותו ויתר על "מלחמות הכיבודים" של מי יכנס קודם לבית המדרש כדי למנוע את בריחת החום החוצה. ועוד מסופר שבביקורו אצל ה"חידושי הרי"מ", עת התפלל הגאון בחופזה בטענה ש"אינני רוצה להיות צדיק על חשבון ביטול מלאכה של הסוחרים שהתגודדו לראות אותי". כך הזריק הגאון רבי ישראל מסלאנט לתוך ורידיהם של תלמידיו את אותו שיקוי של מוסר, אותה ערנות, אותה מודעות לתחושות הזולת, לשמחתו, לצערו ולכאבו.
 
השובל לתנועת המוסר הזאת, שחוללה מהפיכה בחיי היהודים, יצא מפי הגבורה, באותה פניה שבה פתחנו: "ללכת בכל דרכיו" מה הוא - אף אתה!
כזאת צריכה להיות ההתיחסות לזולתנו וזהו המרשם הבדוק לתקווה, כי כך תהיה השפעה דו סיטרית ברוכה בין הרבדים השונים בעם ישראל. זו תהיה בבחינת קרש הקפיצה לבסיס איתן של שליטה יציבה בכל שטחי ארץ ישראל: "כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת, אשר אנוכי מצווה אתכם לעשותה, לאהבה את ה′ אלוקיכם, ללכת בכל דרכיו . . . והוריש ה′ את כל הגויים האלה לפניכם . . . כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו, לכם יהיה . . . ולא יתייצב איש בפניכם. פחדכם ומוראכם יתן ה′ אלוקיכם על פני כל הארץ, אשר תדרכו בה, כאשר דבר לכם".
 
 
1 תגובות הוספו לדף זה