כא' שבט ה'ת"שפ 16/02/2020
שם משתמש
סיסמה

איך "תולשים" דפים מהשו"ע?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מלמד שהמקום גורם

 

"ויצא בן אשה ישראלית, והוא בן איש מצרי, בתוך בני ישראל. וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל . . .".

 

המדרש חוקר מהיכן יצא אותו בן אשה ישראלית? רבי לוי אמר: יצא מעולמו! כד"א: "ויצא איש הביניים". רבי ברכיה אמר: מפרשה שלמעלה יצא! אמר: כתיב: "ולקחת סולת ואפית אותה". דרכו של מלך להיות אוכל פת חמה, שמא צוננת? כההיא דתנינן תמן: לחם הפנים, אין נאכל פחות מתשעה ולא יתר על אחד עשר. כיצד? נאפה בערב שבת ונאכל בשבת, לתשעה. חל להיות יום טוב בערב שבת, נאכל לעשרה. שני ימים טובים של ראש השנה, נאכל לאחד עשר, כדאיתא ב"תנחומא". תני רבי חייא: מפרשת יוחסין יצא. שבא ליטע אהלו במחנה דן. אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם: מבנות דן אני! אמרו לו: כתיב: "איש על דגלו, באותות לבית אבותם" ולא לבית אמותם! נכנס לבית דינו של משה, ויצא מחוייב. עמד וגדף.

 

המדרש מבוסס על מלה אחת מיותרת, לכאורה, ואם כן לשם מה נכתבה? נראה, שהמקום ממנו יצא אותו איש הוא מקום שיש לנו חשיבות בידיעתו.

 

חז"ל דרשו ממילה מיותרת תילי תילים של הלכות. מסכתות שלמות בנויות על פי מילה אחת בתורה. ובכן, מה המילה "ויצא" מקפלת וטומנת בחובה?

חכמים הבינו, שאין זה דבר שבשגרה להדרדר לשאול תחתיות, לדיוטא התחתונה, לקלל את השם, כשלא קדם לזה רקע מסוים. חז"ל מעלים כאן, אם אפשר לומר, השערות וההערכות, לכאורה, אלא שכולן נכונות!

 

מאיגרא רמא

 

רבי לוי אמר: מעולמו יצא! בנה של שלומית היודע את השם המפורש. ששם מפורש לא פרש ממנו. עומד ומקלל. ואת מי? את שם המפורש! זהו פרק חשוב בתהלוכות נבכי נפש האדם. אדם יכול לחוות את מעמד הר סיני, לקלוט את רשמיו העצומים והעמוקים של מעמד נשגב שכזה, את יחוד הבורא והתגלותו. ובאותו מעמד נקלט במוחו השם המפורש, והוא מחרף ומגדף.

 

התורה מתארת ומספרת על מקרה דומה: "ויהי מקץ ימים, ויבא קין מפרי האדמה מנחה ל-ה′. והבל, הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן". ואולם, "וישע ה′ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו, לא שעה". והתוצאה: "ויחר לקין מאד, ויפלו פניו". והקב"ה מסביר: "למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלא אם תיטיב - שאת. ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו, ואתה תמשול בו". ולכאורה, נראה שקין מקבל את דברי ה′. אך לא כך היה: "ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקם קין אל הבל אחיו, ויהרגהו". מה אמר קין להבל? את זה הכתוב לא חושף. אך יהונתן בן עוזיאל מגלה טפח ממחשבותיו של קין: "עני קין ואמר להבל: לית דין ולית דיין ולית עלם אוחרן ולית למיתב אגר טב לצדיקיא ולית למפרעא מן רשיעיא . . ."

קין מדבר עם הבורא וחש ואף יותר מזה במציאותו, ומה קורה לו לפתע? כיצד הוא אומר להבל דברים ההפוכים למציאות לה נוכח זה עתה?

 

רבי לוי אמר: מעולמו יצא! איך יוצא האדם מעולמו? היאך יוצא האדם מדעתו?

נעיין במאמר חז"ל, אשר יאיר את עיננו. אומרים חז"ל: "בהבראם"  - ב - ה′ בראם. ומפני מה נברא העולם הזה ב - ה′? מפני שדומה לאכסדרה. שכל הרוצה לצאת יוצא. ומאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה, מעיילי ליה. וליעייל בהך! לא מסתייעא מילתא! כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב: "אם לליצים - הוא יליץ, ולענוים, יתן חן"? בא ליטהר - מסייעים אותו. בא ליטמא פותחים לו.

מדוע יש צורך בפתח מיוחד לחזור בתשובה? מדוע אי אפשר לחזור ולהכנס דרך אותו פתח שיצא משם? אומרים חז"ל: שכך זה לא ילך! לא מסתייעא מילתא! בדרך הרגילה לא יצליח האיש לחזור. לכן הוא נזקק לפתח מיוחד, בשבילו במיוחד. מי שנחת נחיתת אונס, זקוק למהפך. אצלו אין דרך חזרה בדרך הטבע. יש צורך לפרוץ דרך חדשה.

 

עד כאן תשובתו של רבי לוי. גם אדם היודע את השם המפורש מסוגל לצאת מעולמו. אך, איך זה קרה? מה היה בדרך? כאן באה תשובתו של רבי ברכיה. תשובה זו איננה חולקת על קודמתה, היא מוסיפה עליה. שכן, רבי לוי הראה את התוצאה: לאן אדם עלול ומסוגל להגיע. אך לנו חסר הרקע. מה הביאו הלום? מה הוביל את האדם לשפל המדרגה?

 

זילותא

 

רבי ברכיה אומר: מפרשה של מעלה יצא! הפרשה למעלה עוסקת בלחם הפנים ובמציאותו הפלאית שהוא איננו נרקב ומעלה עובש אלא עומד בטריותו. ועומד לו אותו אדם מנגד ומלגלג נוכח לחם הפנים, בזלזולו שלא יכול להיות דבר כזה. ומזלזול זה נולד המקלל. מאותה קלות דעת וממבט לגלגני ומזלזל זה נולד המקלל. כאן נזרע זרע הפורענות! כשהאדם נוהג בתורה כבתוך שלו. מה שנוח וטוב לי אני עושה ומה שלא, לא.

 

עתה, אפשר להבין את ההסבר השלישי ל"יציאתו" של האיש. תני רבי חייא: מפרשת יוחסין יצא! אותו אדם חוייב בדין. הוא בא בתביעה להיות בתוך מחנה דן. ובית דינו של משה דחה את בקשתו. יצא מחוייב, ועמד וגדף - אומר המדרש. ראה עד היכן כוחה של הנגיעה האישית. האיש איבד את ראשו. הוא יצא מחוייב מבית דינו של משה, והוא עומד ומקלל את ה′.

 

 

 

בכח ובפועל

 

בספר שמות נאמר: "אני יוצא בתוך מצריים". והכוונה היא עד כה היה ה′ אל מסתתר. עכשיו יצא מן ההעלם ונתגלה במקום שלא נתגלה בו עד כה. והוא הדין בנידון דידן. כלפי חוץ האיש מקרין רמה מסוימת אך בליבו פנימה לא קיימת זהות למה שהוא מציג. "ויצא" - יצא ממחבואו, מכיסויו.

 

הרש"ר הירש בהנמקתו להזכרת שם אימו של האיש מדגיש את העובדה, שזרע פורענות איננו צומח בפתאומיות. הוא איננו צומח על אדמת טרשים. ואלמלא נטמע הזרע קודם לכן, לא היה גדל פרי הבאושים הלזה.

 וכך הוא כותב: הכתוב אומר: "ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן". באותו זמן היתה זו האשה היחידה בישראל, שעברה עבירה. משום כך קבלה את הציון המעציב להיות נזכרת בתורה הנצחית. רק משחטא בנה, נזכר שמה. שכן, בעצם החטא הזה מתגלה התוצאה הקשה של קלקלתה המוסרית.  אלמלא קלקלה, הרי אותה התפרצות שפלה של ניוולות לא יהודית, לא היתה הופכת מציאות בישראל. פלצות הזוועה על חטא הבן ראתה באם, בשלומית את הגורמת העיקרית למעשה.

 ומוסיף הרש"ר ומציין: פסוק י′ כבר רמז על מניע הפשע. "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי . . ." על פי פסוק זה נראה, קובע הרש"ר הירש, שבן זה של אב מצרי ברך את אלוקי ישראל בייחוד. שהרי במצוותיו, כונן את אומתו ואת משפטה הלאומי על טהרה מוסרית, ובכך שונות מצוות אלה מנוהג ההשחתה המצרית. והוא ראה באלה את המחסום למילוי דרישותיו.

 

אמונת חכמים

 

לעיתים, אוסרים מלחמה על לומדי התורה, על תופשי התורה ומנמקים זאת בק"נ טעמים, כאשר הגורם העומד מולם היא תורת ישראל. וזו היא המריעה לאוסרים מלחמה. ושאר הנמוקים מהווים עלה תאנה אל מול הסבה האמיתית.

מאותו בן איש מצרי למדנו פרק חשוב ביחס לאמונת חכמים. בלגלוגו הוא ניסה לשכנע את הסובבים, שלא כל היוצא מפי הגבורה הוא קדש. ושלא הכל אמת לאמיתה!

ו"כבר היה זה לעולמים".

 

הנביא אלישע מתחייב: "שמעו דבר ה′! כה אמר ה′: כעת מחר סאה סלת בשקל וסאתיים שעורים בשקל בשער שומרון". והשליש מפקפק: "ויען השליש אשר למלך נשען על ידו את איש האלוקים, ויאמר: הנה ה′ עושה ארובות בשמים, היהיה הדבר הזה?!" ואלישע הגיב: "הנכה רואה בעיניך, ומשם לא תאכל!" וכך היה: "ויהי כדבר איש האלוקים אל המלך לאמר: סאתיים שעורים בשקל וסאה סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שומרון". וביחס לשליש שפקפק בדברי אלישע: "ויהי לו כן. וירמסו אותו העם בשער, וימת!"

 

אורך רוח

 

הגר"ז סורוצקין זצ"ל כותב: כשבן אדם, תולעה, שומע דברי אלוקים חיים, ואין מוחו המוגבל משיג אותם. הרי עליו לתלות זאת בקוצר ושטחיות דעת האדם לעומת דעת עליון ולקבל גזרת המקום בלא שום בקורת. לכל הפחות עליו להמתין זמן מה. כי, אולי, עמוקים המה, ואי אפשר להשיגם אלא אחרי העיון והתבוננות רבה במשך הזמן. ולו היה הברנש הזה מדחה את הלגלוג שלו עד יום השבת הבא, והיה רואה את הנס, הנעשה בלחם הפנים, שהוא נשאר חם ביום סילוקו כביום הנחתו על השלחן הטהור, לא היה יוצא מעולמו.

 

כששומעים מישהו מחרף ומגדף את השם, כדאי באמת לבדוק: מהיכן יצא? ואולי, ניתן לסייע בידו להיכנס בחזרה.