יח' אדר ב ה'תש"עט 25/03/2019
שם משתמש
סיסמה

מימוש מידי של החלטות

 

כיוצאי דרכים

המצווה הראשונה, שבה מצטווה עם ישראל כעם, היא מצוות הקרבת קרבן פסח. ועל הפסוק: "וככה תאכלו אותו" המתייחס לאופן אכילת הקרבן, אומר המדרש: כיוצאי דרכים. רבי יוסי הגלילי אומר: בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים, שיהיו מזורזים.

כלומר, כאשר אדם גמר בדעתו לעשות מעשה, הנראה נכון וראוי בעיניו, עליו לעשותו היטב ובלב שלם. את קרבן הפסח אכלו בני ישראל, כשהם מוכנים ומזומנים כבר לצאת. ובכך ביטאו את החלטתם הנחושה לצאת ממצריים. אדם הנחוש בדעתו מזדרז במעשיו. בבחינת להכות הברזל בעודנו מלובן.

 

הצעד שבני ישראל נקטו מעורר תהיה. הרי אין ספק כלל וכלל בנחישותם של ישראל לצאת ממצרים. האמנם קיים חשש, שיציאתם תהיה מלווה בלבטים, בהיסוסים? התשובה לכך חיובית. אם לא נאיץ בבני ישראל לצאת, יתכן והם יביעו חרטה ונכונות להשאר במקום לידתם, בכור הברזל, חרף העובדה, שבמצרים הם לא רוו נחת, בלשון המעטה.

 

התפיסה המקובלת קובעת כי אדם מתגעגע, כוסף וחושק לחזור למקום בו הוא חווה חוויות חיוביות. אך למקום בו הוא סבל, באופן טבעי, הזיקה שלו לשם נחלשת. כיצד יתכן שבני ישראל יגלו היסוסים נוכח העבר הנורא אותו הם חוו?

התשובה לכך נעוצה בדו שיח שניהל רבי יוסי עם אחד מתלמידיו. המדרש מספר כי רבי יוסי הבחין שאחד מתלמידיו איננו מרוכז דיו, בלימודיו. הוא חש, כי התלמיד הוזה, חולם. והוא התעניין לפשר הדבר. התלמיד השיבו, כי הוא מתגעגע הביתה. ולשאלתו של רבי יוסי, היכן הוא גר? ענה הלה: בגובת שמאי. שוב התעניין רבי יוסי לאופי האקלים באותו מקום. והתלמיד ענה: כי תנאי החיים כה קשים, עד כדי כך שכל ילד שנולד נמרח בשכבה עבה של חומר נגד יתושים. אחרת, היתושים אוכלים ומכרסמים בו. ואל מקום זה התגעגע אותו התלמיד. הפטיר רבי יוסי ואמר: ברוך, שנתן חן המקום בעיני יושביו. התלמיד לא יכל להתגבר על געגועיו למקום לידתו, על אף הקושי האובייקטיבי להסתגל לתנאי החיים במקום זה.

כך גם בנידון דידן, חרף כובד השעבוד וקושי תנאי החיים, קיים חשש סביר, שאם בני ישראל לא יממשו את החלטתם לאלתר, עלולה זו להתבטל ולא לצאת לפועל. לכן אכלו בני ישראל את הפסח כשהם חגורים, דרוכים ומוכנים ליציאה.

 

מברך ועובר לעשייתן

זהו כלל יסודי בעבודת ה′: נחישות, ביצוע מידי של החלטות.

החלטת לעשות מעשה, ליישם אידיאל? עכשיו! אל תדחה למחר! כי לכל מחר יש מחר אחר. כאותו אדם העומד בפתחה של מסעדה, שם מוצב שלט גדול בו כתוב: היום, בתשלום! מחר - בחנם! באותו יום לא בא אוכל אל פיו, ובכל זאת התאפק עד למחר, בחושבו כי אז יפצה את עצמו על התאפקותו היום. ואכן, למחר הגיע אל המסעדה. והזמין את מה שהזמין, אכל, שתה ושבע. ומשסיים את הארוחה ניגש אליו המלצר, ובקש לערוך לו חשבון. האיש התקומם: הרי היום בחנם! הוציא אותו המלצר החוצה והצביע לו על השלט ועליו עדיין כתוב: היום, בתשלום! מחר - בחנם!

זוהי עצת היצר. כל קבלת החלטות ש"הקידומת" שלה הוא "מחר" נידונה, בדרך כלל, לכשלון. ומימושה עומד בסימן שאלה גדול. לכן, כאשר גמלה החלטה חיובית בלבו של האדם לבצע דבר מה, הוא נדרש לביצוע המיידי של ההחלטה, פן יתחרט ויחזור בו.

זהו מוסר ההשכל שמלמדת אותנו תורה, בצוותה אותנו על האופן, שבו יאכל קרבן הפסח במצריים. והוא אחד משלושה עשר עקרונות התנהגות שחקק הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל והוא: לעשות, מה שהוחלט. לעשות בשקידה וברגש.

 

עמידה איתנה על עקרונות, אפיינה את דוד המלך, ע"ה. אשר, בעודנו שוכב על ערש דווי, ערב פטירתו, מצא לנכון להפנות את תשומת לבו של שלמה בנו להוראה מוזרה שאמר לו: " . . . וגם אתה ידעת, את אשר עשה לי יואב בן צרויה, אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל: לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם. וישם דמי מלחמה בשלום . . . ועשית כחכמתך, ולא תורד שיבתו בשלום, שאול".

ציווי כזה, איננו מתאים לאופיו של דוד. יואב, אחיינו, היה שר צבאו. ומה המקום להוראה זו. ועוד, ערב פטירתו? הרי בזמן שכזה, נוטה האדם, למחול, לוותר ולסלוח! ואולם, רש"י על אתר, שחש בקושי, עונה על פשר הציווי ומבאר את הוראתו המוזרה של דוד לבנו. ואומר רש"י: אל תניחהו למות מיתת עצמו, וליפול בגהינם! דוד דואג ערב פטירתו לנקות את ידיו המגואלות בדם של יואב בן צרויה, וזאת על מנת שזה יזכה לחיי העולם הבא. דוד לא מוותר ודואג שכל החלטותיו תמומשנה.

 

התורה מצביעה על חשיבות הזריזות במימוש החלטות והיא מבקשת למנוע סחבת. שכן, גם כשהאדם יודע את אשר עליו לעשות, הינו זקוק לכוחות נפש איתנים כדי לעמוד מול השיקולים הנגדיים של אותה ההחלטה. הרבה כח רצון נדרש, כדי לעמוד בעקביות ובתוקף על עקרונות ולבצעם הלכה למעשה.

מטרת הציווי, אפוא, שלאכילת הפסח בחפזון היתה להכין את העם ליציאה מיידית ולמנוע מהם את דחיית מימוש ההחלטה למועד אחר, ובכך למנוע הרהורי חרטה וסירוב לעזוב את מצריים.

 

הנביא ירמיהו מעיד, שהקב"ה החשיב לעם ישראל את היציאה ממצריים כאות לאמונתם. וזכות זו עמדה להם לנצח ונחקקה בספר הספרים: "כה אמר ה′: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך. לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה".

התרגום על הפסוק: "זה אלי ואנווהו" אומר: "דין אלהי ואבני לה מקדשא" החלטתי, התחייבתי! פן תדבקני העצלות.

 

העבר - אין?

דוגמא מאלפת לתלות שיש לו לאדם בעברו ניתן להביא מדברי הירושלמי. הירושלמי מצטט את הפסוק: ויהונתן . . .  בן מנשה". וחוקרת הגמרא מדוע הנו"ן של מנשה  תלויה? ומשיבה: אם זכה - בן משה, ואם לא זכה - בן מנשה.

יהונתן מצטייר שם, על כל פנים, כדמות שלילית. עד שהגמרא מחפשת הנמקה וצידוק, כביכול, לעובדה שהאריך ימים. שכן הכתוב מעיד, שהוא היה כהן לשבט הדני "עד יום גלות הארץ". ולא נמצאה לו אף זכות זולת העובדה, שאת העבודה זרה שנראה, כביכול, שהוא עבד, הוא לא עבד ברצינות. שכן, מי שהביא קרבן להקריבו לפסל. התערב יהונתן והניא אותו מלהקריב:  וכי מה יועיל לך הקרבן? הרי הפסל איננו רואה, איננו שומע, איננו מרגיש! חבל לך על כספך! תחת זו אשיאך עצה, שתביא משהו סמלי יותר, זול יותר. סולת וכמה ביצים. וכך היה האיש היה מביא בעצת יהונתן את מנחתו. ובלכתו, אכל יהונתן בעצמו את המנחה.

אם כן מכיוון, שעינו של יהונתן היתה צרה אפילו בעבודה הזרה שלו, זכה לאריכות ימים. והגמרא ממשיכה לספר, כי מישהו העז לשאול את יהונתן: אם אין ממש בעבודה זרה זו, אם כן כיצד זה אתה עובד לעבודה זרה שאינך מאמין בה? ויהונתן ענה: אתה צודק! אבל אני זקוק לפרנסה . . .

 

תאוות הבצע הובילה והנחתה את יהונתן לעבוד עבודה זרה. וכן, בתחילה, כשהיה חסר לחם לאכול וקורת גג לחסות בה, הסכים לעבוד אצל מיכה. אולם, כשבאו בני שבט דן והציעו לו: "הטוב היותך כהן לבית איש אחד, או היותך כהן לשבט?" והוא מסכים בו במקום להלוות אליהם ובשמחה: " . . .  וייטב לב הכהן". יהונתן איננו מכיר תודה למיכה, מטיבו, שטיפל בו כאחד מבניו. הוא בוגד בו, גונב את הפסל ובורח עם בני דן. הכסף מעביר אותו על דתו ועל דעתו. אין הוא כהן בבית איש אחד אלא חוטא ומחטיא שבט שלם.

 

דוד המלך, ע"ה, מזהה את תאוות וחמדת הממון שיש ליהונתן וממנה אותו לשר האוצר, בממשלתו. וכשזה מקבל את המשרה הכתוב משנה את שמו ל: "ושמואל בן גרשום בן משה, נגיד על האוצרות". מדוע נשתנה שמו? ששב ל-ה′ בכל לבו. והירושלמי מקשה: והלא הכתוב מעיד כי הוא שימש ככהן לעבודה זרה, "עד יום גלות מן הארץ!" ועונה על כך ואומר כי כשהשלטון התחלף, לאחר מות דוד, יהונתן לא מונה מחדש, והוא חזר לסורו. והכסף יענה את הכל!

הירושלמי מציין, כי הזקן מבית אל ששיקר לעידו הנביא, אשר עשה את המופת בימי ירבעם, "ותיבש ידו", ובעקבות המפגש עידו הנביא מת- היה יהונתן. יהונתן לא היה יכול להשלים עם הנסיון האחרון להצלת בית ישראל מתעייה אחר הבלה של העבודה הזרה. שהרי הרושם שהותיר עידו, הוא הנס, שירבעם השתתק נוכח תוכחת הנביא. ותחת זה הרושם העכשוי הוא: הנביא שהוכיח את ירבעם - מת.

 

ניצול הזדמנויות

הקשר לעבר הוא גשר שלא תמיד נוח וקל לעוזבו. הראיה מיהונתן, שעל אף  נסיונתיו לחזור למוטב, כשל פעם אחר פעם, בחזרה למעשיו הראשוניים. לכן, מצטווה עם ישראל בהוראה מפורשת וחד משמעית: "וככה תאכלו אותו: מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם . . ." . רק כאשר הנכם מוכנים, ערוכים ודרוכים ליציאה לדרך תאכלוהו. בבחינת זריז ונשכר!

 

ראיה נוספת להשקפה זו הם דבריו של אליהו הנביא, שנאמרו כתשובה לבקשת ריש לקיש לנתינת סימנים מזהים למשיח. מבין עדת הצרועים והזבים שהוא יושב ביניהם. סימני הזיהוי שאליהו נותן הם: כולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד. אמר דילמא מבעינא דלא איעכב.

ומפרש רש"י על אתר בד"ה: "אסיר להו ושרו בחדא זימנא": מתירים כל נגעתן ביחד ומקנחים אותם וחוזרים וקושרים אותם. "ואיהו": משיח. "שרי חד": נגע ומקנחו וקושרו ואחר כך מתיר האחר ועושה כן ואינו מתיר שני נגעים יחד. דסבר: אי בעי לי לצאת ולגאול את ישראל לא אתעכב כדי קשירת שני נגעים. כלומר, אינך יכול לדעת, מה עיכוב זה יכול להוליד, ולאלו דברים הוא יגרום. שעת כושר איננה חוזרת על עצמה ולכן יש לנצלה כדבעי.

 

חסידים מספרים על עגלון שנדרש לבית דין של מעלה. שם שקלו וטרו  לשולחו לגהינם. ולפתע קם מלאך מליץ יושר שהזכיר, כי עגלון זה זינק פעם, במסירות נפש של ממש, ונחלץ לבלום סוס משתולל שהיה רתום לעגלה מלאת נוסעים. בפמליא של מעלה הוחלט להתחשב בעברו של האיש. אולם לשולחו לגהינם אי אפשר אך גם לגן עדן אין להכניס איש כזה. וכי מה יש לו לעשות שם? בית הדין נתן ביד העגלון את האפשרות לבחור לעצמו את שכרו, והם ישתדלו למלא את מבוקשו. העגלון לא הסס, ודרש: עגלה טובה רתומה לשני סוסים אבירים, ושייחדו לו דרך קבועה בין שתי עיירות להסעת נוסעים, רצוי מאוד באיזור מישורי.

אם האדם לא ינצל את הזדמנויות הפז, שניתנו לו כאן, בעולם הזה, להתפתח מבחינה רוחנית וללמוד, עלול הוא לחשוב שהצלפת השוט על הסוסים הוא שכר הנצח לכל עמלו עלי אדמות.

 

להגביה עוף

בדומה לכך באים יוצאי מצריים בטרוניא לפני משה: "הלא זה הדבר, אשר דברנו אליך במצריים לאמר: חדל ממנו, ונעבדה את מצריים, כי טוב לנו עבוד את מצריים ממותנו במדבר!" למה דבר דומה? למי שהגלה את בנו מעליו, ולימים, נכמרו רחמי האב על הבן, והחל לשדר לבן שדרים, שיש בהם רמז לריצויו של האב ולשאיפתו הכנה להחזרת בנו אל חיק המשפחה. וכך ניסה מישהו מאנשי שלומו של האב להתעניין אצל הבן בשם אביו על מצבו, על משאלות לבו כמגמה להסב את השיחה לנושא השיבה הביתה. וכמה גדולה היתה האכזבה כשהבן, שהתבסס בינתיים כקבצן מן השורה, ביקש כי אם יוכל אביו, לשלוח לו תרמיל גדול לקיבוץ נדבות, כי קופסאות השימורים הריקות קטנו מהכיל את כסף הפידיון . . .

 

האדם נדרש להרחיב את טווח ראייתו! לעלות מעט יותר גבוה. כי מה שרואים מלמעלה אינו נראה מלמטה. מי יודע, כמה הזדמנויות פז מוחמצות עקב כך.

לכן מלמד משה רבנו, ע"ה, את עמו וצאן מרעיתו, ומורה להם כי נוכח הדרך למימוש החלטות המובילה על דרך עקלתון, יש צורך, אפוא, בעירנות יתר, בתשומת לב מירבית ומתמדת להיות בבחינת "ברוך אומר ועושה". מבלי להותיר דרך לנסיגה. לכן, "וככה תאכלו אותו: מותניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם!" לבל תחמיצו את הגאולה שבפתח.