יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

"ולא יכלו אחיו לענות אותו‚ כי נבהלו מפניו"

 

 

 

 

 

 

מה שמועה שמע

     הננו עדים בפרשתנו להתוודעות המרגשת שבין יוסף לאחיו. והכתוב מעיד: "ולא יכול יוסף להתאפק לכל  הנצבים עליו, ויקרא: הוציאו כל איש מעלי! ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף אל אחיו. ויתן את קולו בבכי. וישמעו מצרים וישמע בית פרעה. ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף! העוד אבי חי?! ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו" (בראשית מ"ה, ג′).

     הפרשה מעידה, כי השמועה הזאת שיוסף זהה בין חלק מן הבאים לשבור בר במצרים את קרוביו, שמועה זו עשתה לה כנפיים: "וישמעו מצרים, וישמע בית פרעה" (מ"ה,ב′).

וכ"כ הנצי"ב, שהשמועה פרצה בעיר, כי יוסף הכיר בין הבאים מצרימה, אנשים שיכלו ליידע אותו ולעדכנו על מצב משפחתו בארץ. ולא עוד אלא שלאחר מכן התפרסם כי היו אלה לא אחרים מאשר אחיו.

      בודאי ההתרגשות בחצר המלוכה גדולה ורבה. אילו היו הדברים מתרחשים היום, היינו מתארים את הדברים כך: הנושא הפך לשיחת היום במכולת, במשרד, בתור לקופ"ח. כל החדשות האחרות נדחקו לקרן זווית ופינו את מקומן לידיעה זו. העיתונאים הזרים נסו להדחק לחצר ארמון המלוכה עם היוודע הידיעה הזאת. הכתבים מנסים לחטוף כל שביב  מידע ממישהו מאנשי החצר. כולם ממתינים בדריכות עצורה ליציאת האחים או יוסף מחדר האחמי"ם. ומגיש התוכנית ברדיו מנחה את "כתבנו בכנסת" לנסות לחטוף כל שביב ראיון וכו′ וכו′.

 

     ואולם, כעבור ימים אחדים הסערה שככה והיתה כלא היתה. מעט מן האינפורמציה נדחקת לתחתית החדשות, לעמודים האחוריים, עד שמגיעים למצב של "מפטירין כאשתקד". והאדם עולה על יצועו לישון ונם את שנתו. לכל היותר יהיה סיקור עיתונאי נוסף בהיקף מצומצם ביותר עם הגיע יעקב מצרימה.

 

ואוהבו שחרו מוסר

 

     לא כן חז"ל! המדרש מעיד (בב"ר צ"ג, י′): אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין! אוי לנו מיום התוכחה! בלעם, חכם שבאומות לא יכל לעמוד בתוכחתה של אתונו... יוסף קטנן של שבטים היה, ולא היו אחיו יכולים לעמוד בתוכחתו, הה"ד: "ולא יכלו אחיו לענות אותו, כי נבהלו מפניו". לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כאוא"ח לפי מה שהוא. שנאמר: "אוכיחך, ואערכה לעיניך!" (תהילים נ′) עאכו"כ.

     גדולתם של חז"ל היא יכולתם לחדור לחדרי בטן. הם חותרים מתחת לרובד העליון שבמילים ומתרשמים מן הדברים עד כדי כך שהם מגיעים לידי התרגשות. וכך בכח גדולתם הם צוללים וחותרים בכיוון אותם נושאים המקפלים תחתיהם מחשבה מעמיקה, וחושפים בפנינו אותם פנינים, שנתגלו אל מול עיניהם החדות.

     חז"ל התרגשו ממסכת האירועים והמפגש, כי ראו בו דברי תוכחה נוקבים כלפי כאוא"ח מאתנו.  והשאלה היא, במה?

     ואכן יש כאן מספר שאלות:

א.      איזו תוכחה יש בדברי יוסף? הרי הוא התוודע אל אחיו והצהיר חגיגית: "אני יוסף!" והמשיך לחקור : "העוד אבי חי?"

ב.      מהו יום דין ומהו יום תוכחה? האם לפנינו כפל עניין במילים שונות?

ג.        ועוד, דין ותוכחה. מקומה של התוכחה לפני הדין!

ד.      מה פירוש דברי המדרש שהקב"ה: יוכיח כל אחוא"ח לפי מה שהוא?

ומהי הראיה מתהילים?

     אשר לעצם שאלת יוסף "העוד אבי חי?" פשיטא! הרי כל העת מצהירים האחים ובראשם יהודה, כי לא יוכלו לשוב לישראל מבלעדי בנימין, כי אביהם, פשוט, לא יעמוד בפני אסון נוסף.

    על כל השאלות האלה משיב ב"בית הלוי" בהקדימו לומר שהדרך הטובה ביותר להשפיע על האדם ולהביאו  להכרת האמת, היא כשמתארים בפניו כיצד נראים מעשיו, כאשר אדם אחר מבצע אותם. במצב כזה ללא נגיעות אישיות, ישפוט האדם את עושה המעשים בכל חומר הדין, באובייקטיביות גמורה. כאן יצא הוא מקונכית האדישות ויכה חזק באיש שממול. רק מאוחר יותר כשיבחין שלפניו ראי, והדמות המשתקפת ממול זה הוא בעצמו, או אז יסתתמו טענותיו ויווכח לראות, כי טענותיו עומדות בסתירה מוחלטת למעשיו, לעצם התנהגותו. מה שאין כן, כשמטיחים בו באדם האשמות ישירות הוא מצטנף בתוך עצמו ויוצר סביבו מנגנון הגנה.

 

אוי לנו מיום התוכחה

 

     שיטה זו מוכחת מכמה מקורות ומחיי היום-יום.

בצעד כזה נקט בזמנו נתן הנביא במשל כבשת הרש, הידוע. נתן נגש אל  דוד ובקש ממנו את "חוות דעתו" על מקרה שקרה. הוא התייעץ עמו מה דעתו על אירוע שכזה. ואז גולל בפני דוד סיפור טראגי על מארח עשיר שפלש אל שכנו הדל ונטל ממנו, מבלי רשותו את כבשתו היחידה. ודוד חרץ את דינו של האיש חד משמעית וללא היסוס. הכתוב מתאר את אי יכלתו של דוד להשאר אדיש נוכח העוול שנעשה לעני: "ויחר- אף דוד באיש מאד. ויאמר אל נתן: חי ה′, כי בן מות האיש העושה זאת. ואת הכבשה ישלם ארבעתיים. עקב אשר עשה את הדבר הזה ועל אשר לא חמל" (שמ"ב י"ב, ה′-ו′). או אז מרים נתן את הכפפה ומגלה: "אתה האיש!" ולדוד לא נותר פתח למנוסה והוא מתוודה :"חטאתי לה′!".

     כך גם יוסף. הוא הביא את האחים ליצירת תנאים מוקדמים על ידם. תנאים שיקלו עליהם להיווכח בטענתם. הוא מרחיק מעליהם את בנימין. והנה לפתע, איזו חמלה, אילו רחמים על אב שכול. על אב שלא יעמוד באסונו, על אב שעלול לכרוע ולהתמוטט במר לבו. והכל מתואר דווקא ע"י יהודה היועץ של המכירה, כידוע.

הוא פונה אל יוסף במילים נרגשות: "ועתה כבואי אל עבדך אבי, והנער איננו אתנו, ונפשו קשורה בנפשו. והיה כראותו כי אין הנער, ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאולה... פן אראה ברע, אשר ימצא את אבי".

     כאן, כביכול, "נשבר" יוסף ומתוודע אל אחיו, לא לפני שדואג מפני כבודם, שההתוודעות תהיה בינו לבינם בלי כל סיקור עיתונאי ומחוץ לעיניים סקרניות זרות.

     מעתה המילים: "העוד אבי חי?" אינן בגדר שאלה אינפורמטיבית. זוהי כבר שאלה פרובוקטיבית: העוד אבי חי?!  עכשיו כבר מעניין אתכם כיצד תשפיע החטיפה על אבא?! אתם מאשימים אותי, כי אני גורם במודע לאבא לצער רב, שמי יודע, אם יוכל לעמוד בפניו.

ובכן, לפני עשרים ושתיים שנה לא חשבתם על כך?

     ברור, שאין כבר צורך לצפות למענה מצד האחים. יוסף לא צפה לכך. שכן, הוא הביאם לנקודה ששאף להגיע אליה והיא הכרת חומרת המעשה. והם הבינו ושתקו. הצלחתו של יוסף לקבוע את הדברים עמוק, עמוק בלב אחיו נבעה מן העובדה, שקודם לתוכחתו, פסקו הם בעצמם את הדין: אבא יצטער, תזכור זה על אחריותך! וכך קלטו היטב את המסר.

     מעתה הכל מיושב.

א.      אכן, שאלת יוסף אינה מסתיימת בסימן שאלה. זוהי, כאמור, איננה שאלה אינפורמטיבית, אלא שאלה פרובוקטיבית, שאלה רטורית. שאלה שאינה זקוקה למענה.

ב.      ממילא דין ותוכחה אינן כפל עניין גרידא. דין הוא הפס"ד האישי, שהאדם חורץ בעצמו לעצמו. ובכך סולל את המסילה ללבבו.

ג.        מכאן ברור שהדין קודם לתוכחה. קודם מראים לאדם תסריט מעולם אחר, מפלנטה אחרת, מבי"ס כדורי, מהכפר הירוק. ורק לאחר שהוא ממצה את הדין עם הנוגע בדבר, בכל חומרתו, מסירים את המסך ומגלים לו בעצם כי "אתה האיש!".

ד.      מעתה ברור מהי משמעות דברי המדרש שהקב"ה יוכיח את האדם לפי מה שהוא. לפי מה שהוא יפסוק לעצמו. זהו שאמר הכתוב: "אוכיחך, ואערכה לעיניך" דהיינו על-פי מה שאתה פסקת לעצמך.

"לפי מה שהוא" אינה בהכרח הצגה על אחרים. אלא מראים לו לאדם, איך הוא מתנהג בסיטואציות אחרות, ובכך חוסמים בפניו את הפתח להתחמקויות ולהצטדקויות שווא.

     אדם נדרש להוציא כסף לרכישת מצווה מסוימת, נניח תפילין, ד′ מינים. והוא מסתפק בדבר צנוע.

מה האם הוא חייב להתבלט ולהרשם  בספר השיאים של גינס?! הוא מסתפק במועט. אך כשמתבקש לחגוג בר-מצווה לאותו בן שרכש בעבורו את התפילין, כאן ונשכח כל הרעב. לפתע הפסיק להזיל דמעות והוא מוזיל מעות. ובאולם הכי מפואר וכו′.

     זהו ששנינו באבות ג′,א′: ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. כי כשאדם מתבש"ם לאחר איו"ש הוא נקרא אל המלאכים "לעזור" להם בפתרון בעיה.

-"ר′ יהודי"- פונים אליו- אולי תוכל לסייע בידינו בפתרון בעיה? והוא ניגש בארשת חשיבות ומרגיש עצמו כמו בן בית ושומע בקשב רב את השאלה וחורץ את משפטו. הנה פסק דין. ואזי מורם המסך ומראים לו: אתה האיש!

     וכך מסופר בתנדב"א פרק יד בעניין האיש שלא היה בו לא משנה ולא מקרא ואליהו התינין במצבו, מדוע איננו לומד, והלה התנצל: בינה לא נתנו לי מן השמים! ואליהו הוכיח לו כי יש לו שכל לדברים אחרים וזוהי רק אמתלה מצדו. והסיום הוא שאליהו אומר אל אותו האיש: בני אל ירע לך, אלא כל שאר בנ"א באי עולם, משיבים תשובה זו, על אותו עניין שהם עסוקים בו, אבל מעשיהם מוכיחים עליהם.

     כך גם משמע מתוספות בקידושין מ′ ע"ב. הגמרא קובעת שם: אין תחילת דינו של אדם אלא על  ד"ת ומאידך, ידוע, כי כשמכניסים את האדם לעת"ל, הרי שהשאלה הראשונה שהוא נשאל היא: נשאת ונתת באמונה? (שבת ל"א ע"א). והתוס′ בקידושין מתרצים: כשמכניסים אדם, שואלים אותו נשאת ונתת באמונה? אבל נפרעים ממנו על ד"ת. כלומר הוא נשאל על מסחר, על מו"מ ולפתע אורו עיניו. כולו עירני. כאן הוא מוכיח כי ב"ה הוא בעל יכולת, מסוגל. ואז מפנים אליו שאלה נוקבת: ומה עם ת"ת? כאן כבר דלתי תירוצים ננעלו. מראים לו איך נראה הוא עת צפה בתכנית "בקופסא הטמאה". ואזי אין תירוצים: שמע, אני עיף! וכו′.

עוברים אתו נושא הוא לפתע קם לתחיה. ובכך מפליל הוא את עצמו.

     ההתנהגות של האדם מקבלת פתאם "פה". ואזי מבלעם רוכב על אתונו, הופך הוא להיות רוכב על אסונו. זה מה שארע לבלעם וכפי דברי המדרש שצוטטו לעיל.

 

חסד של אמת

 

     וידוע הסיפור על הנצי"ב והשאילתות. הוא קיים סעודת מצווה לרגל הוצאת ספרו "העמק שאלה" והסביר, כי כמעט החמיץ בעיין את ההזדמנות להיות גדול בתורה. שכן, הוא מאס בילדותו בלימודים. ורק הודות להזדמנות שאליה נקלע, תפס הוא את עצמו בידיים. והיה למה שהיה ועל כך הוא ערך את סעודת המצווה.

     כך באר המגיד מדובנא את עניין "לא יבוא עמוני... ואשר שכר עליך..."

תורץ העיין ידוע התמיהה על התורה "לא יבוא ...ומאובי בקהל ה′ ....על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך א בלעם בן בעור..." מה חמור יותר? בודאי גיוס בלעם הרשע, אלא כשבאו בטענות אל מואב על חוסר קבלת הפנים לישראל, הם התנצלו: אין לנו אמצעים, ולכן לא יכלנו לקדם את בני ישראל בלחם ובמים.ואז מרימים את הכפפה ושואלים: וכסף והון עתק לשלם לבלעם הרשע, כן היה לכם?! ובכך מסתתמות טענות מואב שוב, הסתירה הפנימית

      הגמרא אומרת בחולין ס"ג, ע"א על החסידה: ולמה נקרא שמה חסידה? שעושה חסד עם חברותיה. וקשה, הרי קי"ל  שתכונת כל בעה"ח האסורים היא רשע ואכזריות, כ"כ הרמב"ם במו"נ! ואולם דא עקא, שעושה חסד עם חברותיה. רק עם חברותיה. זהו איננו חסד אמיתי. זהו חסד שנובע ממניעים אגואיסטיים.

     האם זהו המבחן האמיתי של האדם, שהוא גמל חסדים טובים רק עם בן כתתו, רק עם בן משפחתו?!

     הגמרא בעירובין ק′ קובעת: אלמלא ניתנה תורה היינו לומדים איסור גזל מנמלה. נו, ובכן, התורה מיותרת ח"ו. ברם, מבארים זאת ע"פ מה דאיתא במדרש רבה בר"פ "שופטים" בעניין הסולידריות של הנמלים שלא נגעו בגרגר החטה שהיה שייך לחברתם. ואולם מהיכן היא לקחה את הגרגר? מן האדם. כלומר המוסר "הנמלי" הוא מוסר סלקטיבי. זהו מוסר הבוחר לעצמו את אמות המדה ואת שכבת החברה, שבה אני מעוניין להפגין מוסריות. זה איננו מוסרי!

     אנחנו האמונים על תורת ה′ אשר "תורת חסד על לשונה". אנחנו מקיימים את התורה על-פי אמות מדה אלוקיות. וחסד אמיתי נבחן בנכונות להרעיף, לגמול טובה גם עם מי שאיננו מצפים ממנו לגמול.

 

*   *   *