יז' אלול ה'תש"עט 17/09/2019
שם משתמש
סיסמה

המבחן האמיתי הוא בנקודות הקטנות

 

 

1.        קריעת הים ומלחמת עמלק

2.         ה′ וישראל

3.         פכים קטנים

4.         אחד מתרי"ג

5.         מורא בשר ודם ומורא שמיים

6.         יהודה ובנימין

7.         בזכות מה?

8.         תפילה ותהילה

 

 

 

   

     קריעת הים ומלחמת עמלק

שני ניסים גדולים שבין ישראל לעמים מאפיינים את פרשתנו, פרשת בשלח, שבת שירה. הראשון הוא נס קריעת ים סוף והשני הוא נס מלחמת עמלק. ואמנם, שני ארועים בולטים אלו, הם שעוררו את יתרו  לבוא ולהסתפח לשורותיו של עם ישראל, "וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה′ את ישראל ממצרים".

ובארו חז"ל: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

 

לכאורה, יש לשאול, מדוע נס קריעת ים סוף לבדו לא היה בו בכדי להשפיע על יתרו לשנות את אורח חייו? מדוע הוא בלבד לא הספיק לעורר ביתרו את המהפך הפנימי? ועוד, מדוע התפנית לא בוצעה מיד עם השמועה על נס ההצלה של הטבעת המצרים בים? הלא ידוע, שנס קריעת ים סוף הרטיט והחריד את כל עמי האזור והדיו הגיעו אף לשערי ארץ ישראל של אותם הימים. ארבעים שנה לאחר הארוע הגדול, לא יכלה רחב להסתיר את חרדתם של כל עמי האזור מפני בני ישראל וכך תיארה היא בפני המרגלים ששלח יהושע, את הלוך הרוחות ואת התחושה, שליוותה ושמלווה את יושבי הארץ, אשר היו מלאים חרדה מפני הבאות: "ותאמר אל האנשים: ידעתי כי נתן ה′ לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ה′ את מי ים סוף מפניכם, בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, לסיחון ולעוג אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו, ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם כי ה′ אלקיכם הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

אם כן מדוע לא היה בכל  זה די כדי לעשות רושם על יתרו?

 

ה′ וישראל

יש לומר כי קריעת ים סוף היה נס גלוי, כאן נתגלתה יד ה′! כאן נתגלה הקב"ה במלוא עוצמתו, כביכול : "ימינך ה′ נאדרי בכח ימינך ה′ תרעץ אויב". במלחמת עמלק, לעומת זאת, נתגלתה דמותו ההירואית של עם ישראל. כאן נתגלתה גדולתם של ישראל! עם שאך עתה יצא ממצרים, טרם הספיק להתארגן, וכבר מוצא את עצמו בלבה של מערכה, במצב של מלחמה. והוא מגיב כראוי, הולם באויב, מכה ומחרים ללא ריטון, ללא פקפוק, זוהי מדרגה!

דבר זה מותיר רושם חזק על יתרו. יתרו מבין כי לעבוד את ה′ אפשר גם מרחוק, ממדין. אבל להיות יהודי, צריך להיות מקרוב. בשביל להיות יהודי נזקק יתרו לארוז את חפציו ואת מטלטליו, לאסור מרכבתו ולהצטרף באופן מלא לשורות עם ישראל.

לעיתים, הפעולות הפשוטות משפיעות על האדם עשרת מונים יותר מאשר הפעולות הגדולות הנעשות לאור הזרקורים. זה מה שעשה על יתרו רושם עז,  ודרבן אותו לעזוב את עמו ולחבור לעם ישראל.

 

פכים קטנים

הדברים הפשוטים, הצנועים, עשו על יתרו רושם. והאמת, שהם מגלים לא פעם, על פנימיותו של האדם. שכן, יש בו, באדם, נטייה לפעול, לא מעט, לפי המשוב של החברה הסובבת אותו ולכן, פעולות, שהוא פועל לאור הזרקורים אינן מעידות, בהכרח, על פנימיותו. ברם, מה שהוא פועל בהצנע, מוכיח בעליל, שזה טבוע בדמו  ונובע מתוך תחושה כנה.

וראייה מרבי חנינא בן תרדיון . הגמרא מספרת: ת"ר: כשחלה רבי יוסי בן קסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי! אי אתה יודע שאומה זו, מן השמיים המליכוה, שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו, ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך, שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים. וספר תורה מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו! אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי: מן השמים ירחמו! תמה אני, אם לא ישרפו אותו ואת ספר התורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום בא מעשה לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וחלקתים לעניים. אמר לו: אם כן, מחלקך, יהא חלקי! ומגורלך, יהא גורלי!

וראה זה פלא! מה מחפש רבי יוסי בן קסמא אצל רבי חנינא בן תרדיון? הלא ראה ונוכח לדעת כי רבי חנינא בן תרדיון מסכן נפשו ופותח מוסדות תורניים תוך כדי חירוף נפש ממש! מתחת לעינם הפקוחה של השלטון העריץ! 

 

מסתבר, כי רבי יוסי בן קסמא חפש דברים אמיתיים יותר, ורבי חנינא בן תרדיון, אכן, ספק לו אותם. וזאת, משום שאדם נבחן דווקא בפכים הקטנים, דווקא בנקודות הקטנות. דווקא באותם מעשים ובאותן הפעולות, שהינם הרחק מאורם של הזרקורים. כי כך נוכחים אנו לראות קיום מצווה אך ורק לשם שמים, ללא  כחל וסרק.

 

אחד מתרי"ג

הרמב"ם בפירוש המשנה מבאר את המשנה המפורסמת שבסוף מסכת מכות: רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. שנאמר: "ה′ חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר!" ואלו דבריו: מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצווה משלש עשרה ושש מאות מצוות, כראוי וכהוגן, ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה, כמו שבארתו לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן, אמר רבי חנניא, כי מחמת ריבוי המצוות, אי אפשר שלא יעשה האדם מצווה אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה. וממה שמורה על היסוד הזה שאלת רבי חנינא בן תרדיון: מה אני לחיי העולם הבא?  וענהו רבי יום בן קסמא: כלום בא לידך מעשה? כלומר: האם נזדמן לך עשיית מצווה כראוי? ענה לו, שנזדמנה לו מצוות צדקה, בתכלית בשלימות האפשרית. וזכה בה לחיי העולם הבא. ופירוש הפסוק: "ה′ חפץ" לצדק את ישראל. למען כן, "יגדיל תורה, ויאדיר".

מה שמחפשים כאן הוא, אפוא, מעשה אחד שלא תשותף בו כוונה מכוונות העולם הזה, בשום פנים. מעשה אחד בלבד. ולכן קבלנו  חופן של מצוות, מתוך הנחה כי, אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מכל המצוות על מתכונתה ושלימותה. ואמנם, לאחר עיון מדוקדק חפש רבי חניניא בן תרדיון ומצא מצווה, אשר כל כולה אך ורק לשם שמים, ללא סיג, ללא כחל וסרק.

כאשר מבצע אדם מעשים או פעולות לאור הזרקורים, אין זה הוא. לעיתים זה מזויף. וזה, לטוב ולמוטב.

 

מורא בשר ודם ומורא שמיים

בערוב ימיו של רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, והוא נתבקש לברכם. ובמקום לברכם, נתן להם דרך בעבודת ה′. וכך מספרת הגמרא: וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות וכו′. אמרו לו: רבנו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם! אמרו לו תלמידיו: עד כאן?! אמר להם: ולוואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם!

 

וכתב הגאון רבי אליהו  לאפיין בשם הגר"א שאין הכוונה למורא בשר ודם במשמעות של פחד, אלא במשמעות של בושה. והיינו, בעצם, ישנה סתירה או מחלוקת לכאורה, בין ריב"ז לעקביא בן מהללאל, שאמר: הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה! אם כן, יש מרשם של מניעה מעבירה, ולאו דווקא זה שמצביע עליו ריב"ז! ברם, ריב"ז דקדק  בלשונו ואמר: תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם! כלומר, כל עוד האדם, עומד "ערב" העבירה, בשלב שטרם העבירה, או אזי יש סיכוי שדברי עקביא בן מהללאל יסייעו בידו: הסתכל בשלושה דברים, לידי עבירה, אך אם כבר הגיע האדם לעבירה עצמה מה יוכל לעצור בעדו? שמישהו יפתח את הדלת, ויתפוס אותך "על חם".

 

מה שהאדם פועל בגלוי איננו מעיד, בהכרח, על פנימיותו. לא כן, בנקודות החבויות והסמויות. וזה עשה רושם עז על יתרו.

לפעמים, דווקא פעולה שאינה פופולארית משקפת נאמנה כנות וטוהר מידות. ואף גם זה מוכח מפרשתנו.

 

 

יהודה ובנימין

בגמרא  מתוארת התנהגותם של בני ישראל על ים סוף לפני קריעת הים ומתארת הגמרא: דתניא: היה אומר רבי מאיר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר: אני יורד תחילה לים! וזה אומר: אני יורד תחילה לים! קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. שנאמר: "שם בנימין צעיר רודם!" אל תקרי: "רודם" אלא רד ים. והיו שרי יהודה רוגמים אותם, שנאמר: "שרי יהודה רגמתם" לפיכך, זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה. שנאמר: "ובין כתפיו, שכן!"

 

מדוע היו שרי יהודה רוגמים אותם באבנים? עיין בתוספות שהביאו בשם המדרש: כך שנויה ברייתא במכילתין: משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהיו לו שני בנים: אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: העמידני עם הנץ החמה. אמר לגדול: העמידני בשלוש שעות. בא הקטן להעמידו עם הנץ החמה, ולא הניחו גדול. אמר לו: לא אמר לי אלא עד שלוש שעות. והקטן אמר: לא אמר לי אלא עד הנץ החמה. מתוך שהיו עומדים צהובין, ננער אביהן. אמר להם: בני, מכל מקום, שניכם לא כיוונתם אלא לכבודי. אף אני לא אקפח את שכרכם! מה שכר נטלו שבטו של בנימין , שירד תחילה לים? ששרתה שכינה בחלקו. שנאמר: "ובין כתפיו שכן!" ומה שכר נטל שבטו של יהודה? זכה למלכות! שנאמר: שרי יהודה רגמתם. אין רגמתם אלא מלכות שנאמר: באדיין אמר בלשצר והלבישו לדניאל ארגוונא. כלומר, "רגמתם" מלשון ארגמן.

וראה זה פלא! בנימין זכה בפרס כחוק! הלא הוא קפץ הימה במסירות נפש של ממש! אבל יהודה?! על מה ולמה? על הרגימות באבנים?! במה "קנה" הוא את המלוכה לנצח?

התשובה פשוטה: יהודה עשה מעשה פחות פופולארי. בנימין עומד וקופץ הימה בגבורה הירואית. מי יהין לעצור בעדו? מעשה כה נועז! בנימין קוצר תשואות רמות! כל הצופים מלאי התפעלות מריעים לו לבנימין.

אבל יהודה, חש שטרם הגיעה העת. טרם הגיעה השעה. ואזי הוא חוסם את דרכו של בנימין באבנים, במתרסים. הוא לא התחשב בדעת הקהל זוהי גבורה אמיתית! ועל כך מגיעה לו המלוכה.

 

עולמנו מלא אידאולוגיות, כביכול, שבאות לכסות את ערוות המציאות והפופולאריות. נוחות ויצרים מכתיבים את הפילוסופיה.

 

בזכות מה?

במדרש רבה מסופר: כיוון דדמך, בעא בריה דימניניה ולא קביל עליה. אמר: לית אנא מקבל, אלא קדם רבי אפס דרומא. הווה תמן חד סב. אמר: אם רבי חנינא קדמי, אנא תניינא! ואם רבי אפס קדמי, אנא תניין! קביל עלוי רבי חנינא למתמני תליתוי. וזכה למארכה סגין שנין. אמר: לית אנא ידע, מן בגין מה זכיתי מארכא שנין סגיין, מן בגין הדא מילתא, ואם בגין דהווינא סליק מן טבריה לצפורין, והווינא עקום איסטרטיא שאיל בשלמא דרבי שמעון בן חלפתא באידיין מתניין, לית אנא ידע?

ובאר במתנות כהונה: כיוון שמת רבי, רצה בנו למנות את רבי חנינא בראש, וזה סרב. רבי חנינא התנגד לקבלת התפקיד. אמר: אין אני מקבל עלי את התפקיד לישב בראש. אלא ישב רבי אפס בראש. והיה שם זקן אחד. ואמר: אם יהיה רבי חנינא הראשון, אני אהיה השני לו, לאחר מותו. ואם יהיה רבי אפס הראשון, אני אהיה שני לו. כלומר, בין כך ובין כך לא אהיה שלישי! וקביל עליו רבי חנינא להתמנות שלישי. וזכה לאריכות ימים ושנים. ואמר רבי חנינא: אינני יודע בדיוק, במה זכיתי לאורך ימים. האם בעבור הויתור, כביכול, להיות במקום השני, או שמא מכיוון שהלכתי פעם בין טבריה לציפורי, והתעכבתי לשאול ולהתעניין במצבו ובשלומו של רבי שמעון בן חלפתא? באיזו זכות מן השתיים, אינני יודע!

שוב, לכאורה, היכן הפרופורציה? מה מקום להשוות בין שתי הזכויות? כיצד אפשר להניח שתי זכויות אלו על אותה כף מאזניים? הרי הזכות הראשונה של הויתור על השלטון דורשת הקרבה עצומה! ויתור על כבוד, על מעמד, על משכורת, על תנאי שכר. ועוד ועוד.

ולעומתה, הזכות השניה איננה מעלה גדולה כלל, הלא זהו דבר בסיסי! הלא זוהי דרישה אלמנטרית. בודאי מצפים ממך, כתלמיד, להכנס ולהתעניין בשלומו ובמצבו של רבך!

הכל נכון! אבל איזו פעולה פופולארית  יותר? זוהי שאלה ריטורית! ברור, כי ויתור על השלטון מעמיד אותך באור זרקורי הפרסומת, כמי שהתעלה מעל עצמו, וויתר, מרצונו, על הכבוד המיועד. המעשה השני נמצא בצל הראשון. מעשה שגרתי, אפור, ללא זוהר של פרסום. ואולם דווקא משום כך, הוא משתווה למעשה הראשון ואולי אף עולה עליו. ובזה התחבט והתלבט רבי חנינא.

 

תפילה ותהילה

מבחינה זו, תפילה, היא מן הדברים, שאין בהם זוהר. זוהי פעולה, שהבריות נוטים לזלזל בה, לצערינו הרב. וכבר העידו חז"ל ברוח קדשם שהתפילה, הינה מן הדברים העומדים ברומו של עולם, והבריות מזלזלות בה. שנאמר: "כרם זלות לבני אדם". אולם, כדאי לזכור את דברי המדרש לפרשת השבוע על הפסוק: "ופרעה הקריב". המדרש חוקר: ומהו "ופרעה הקריב"? והוא משיב: שהקריב את ישראל לתשובה! ואיתא התם: אמר רבי ברכיה: יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפילות. למה? כיוון שרדפו אחריהם וראו אותם, נתייראו מאד, ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו. שנאמר: "ויצעקו בני ישראל אל ה′!" . הקב"ה שומע תפילות בסגנונות שונים, בנוסחים שונים. ולא עוד, אלא שתפילתו של כל אחד ואחד מאיתנו שקולה כתפילתו של משה רבנו, ע"ה, אם  היא נובעת ממעמקי הלב והנשמה.

 

בימים קשים אלו, מחובתנו להוסיף בתפילה אשר דוקא מתוך היותה נטולת הילה עוצמתה מרובה.

 

המבחן שלנו היום הינו באותם דברים נטולי זוהר, שאמנם הבריות נוטות לזלזל בהם, משום שהם מחוץ לזרקורי הפרסומת, אך אותם הדברים הינם עומדים ברומו של עולם. ומאותם דברים צנועים ומוצנעים התעורר והתפעל יתרו וגמר אומר להסתפח לשורות בני ישראל..