פכים קטנים

לעיתים, המעשים הקטנים, ערכם רב.

 

 

 

 

כבוד עצמי

"וישמע יתרו, כהן מדין, חותן משה, את כל אשר עשה אלוקים למשה ולכל ישראל עמו, כי הוציא ה′ את ישראל ממצריים. ויקח יתרו, חותן משה, את צפורה, אשת משה, אחר שלוחיה. ואת שני בניה, אשר שם האחד גרשום, כי אמר: גר הייתי בארץ נוכריה. ושם האחד אליעזר, כי אלוקי אבי בעזרי, ויצילני מחרב פרעה. ויבוא יתרו, חותן משה, ובניו ואשתו אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם, הר האלוקים. ויאמר אל משה: אני חותנך, יתרו, בא אליך. ואשתך ושני בניה עמה.

 

המדרש מספר אודות יצירת הקשר בין יתרו למשה: רבי יהושע אומר: כתב לו באגרת. רבי אליעזר המודעי אומר: שלח לו ביד שליח ואמר לו: עשה בגיני, ואם אין אתה עושה בגיני, צא בגין אשתך, ואם לאו עשה בגין בניה. לכך נאמר: "ויאמר אל משה: אני חותנך, יתרו בא אליך. ואשתך ושני בניה עמה". רבי אליעזר אומר: נאמר למשה: אני הוא שאמרתי והיה העולם. אני המקרב ולא המרחק. שנאמר: "האלוקי מקרוב אני, נאום ה′, ולא אלוקי מרחוק" אני שקרבתי את יתרו ולא רחקתיו. אף אתה, כשבא אדם אצלך להתגייר, ואיננו בא אלא לשם שמים, אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד, שלעולם יהא אדם דוחה בשמאל, ובימין מקרב. ולא כשם שעשה אלישע לגיחזי ודחפו לעולם.

כדעתו של רבי אליעזר מובא אף במדרש רבה: "ויאמר אל משה". מי? אמר לו הקב"ה: אני הוא שאמרתי, והיה העולם. שנאמר: "אל אלוקים ה′, דבר ויקרא ארץ". אני הוא שאני מקרב, אני הוא שאני מרחק שנאמר: "האלוקי מקרוב אני נאום ה′". אני הוא שקרבתיו ליתרו ולא רחקתיו. אדם זה שבא אצלי, לא בא אלא לשם שמים, ולא בא אלא להתגייר. אף אתה, קרבהו – אל תרחקהו! מיד: "ויצא משה לקראת חותנו" אמרו: יצא משה, יצא אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויש אומרים אף ארון יצא עמהם.

 

בתאור המדרשים ביחס לקבלת הפנים שערכו ליתרו מתעורר קושי באופן בו יתרו דורש, מבקש ואף עומד על כך שיכבדוהו. גישה זו מנוגדת לנימת השבח העוברת כחוט השני בסיפור התורה על יתרו. האמנם? מדוע יתרו לא יסתפק בשגריר, נציג מטעמו של משה אלא דרש שמשה רבנו, ע"ה, יצא לקראתו? ואכן רש"יהדגיש ואמר: כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה: כיון שיצא משה, יצא אהרן, נדב ואביהוא. ומי הוא שראה  את אלו יוצאים ולא יצא?

יש להוסיף עובדה מעניינת לשאלה והיא שיתרו זכה, שתקרא פרשה בתורה על שמו. וכדברי רש"י{C}{C}{C}: "יתרו" – שבעה שמות נקראו לו . . .  יתר, על שום שיתר פרשה אחת בתורה: "ואתה תחזה".

 

רגישות והתחשבות

התורה מתארת את הדברים כך: "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם, ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב". ורש"י מפרש על אתר: "ויעמוד העם": יושב כמלך, וכולם עומדים. והוקשה הדבר ליתרו, שהיה מזלזל בכבודם של ישראל והוכיחו על כך. שנאמר: "מדוע אתה יושב לבדך, וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב?" וכך אומר המהר"ל: הוקשה לו (ליתרו) שהיה מזלזל (משה) בכבוד (ישראל) שיעמדו.

 

יתרו מגלה רגישות לפגיעה בכבודם של ישראל. ואולי אף יותר ממשה, שידוע כי מסר את נפשו בעבור ישראל. והמדרשמגלה את עומק הקשר בין העם למשה באומרו על הפסוק: "בעצם היום הזה", האמור ערב מותו של משה. כי בקרב בני ישראל הובעה התנגדות נחרצת לפרידה ממשה. והם מיחו בכל תוקף, שלא יתכן לאפשר, כביכול, לקב"ה ליטול את נפשו של משה, שהקריב רבות למען העם.

תימה רבה על כך שלמשה לא היתה את אותה רגישות שהיתה לחותנו. היתכן לומר, כי משה יתייחס, חלילה חלילה, בגאוה, בוז וזלזול לבני ישראל, עד כי נזקק להתערבותו של יתרו, שהעמידו על חוסר התחשבותו בבני ישראל?!

 

דרך הראש ודרך הרגליים

את התשובה לכך נפתח בדברי הגמרא המספרת על אותו הגוי שבקש מהלל לגיירו על רגל אחת. ובעוד ששמאי, שנתבקש קודם לכן על ידי אותו גוי לעשות כן, דחפו באמת הבנין, הרי שהלל נעתר לפניית הגוי והפטיר לו משפט אחד: דעלך סני  - לחברך לא תעביד! זוהי כל התורה כולה! ואידך, זיל גמור!

מדוע הורה הלל לגר את השיעור הראשון בהלכות גרות בדרך השלילה. הרי יכל לצטט את דבריו המפורסמים של רבי עקיבא[: "ואהבת לרעך כמוך"– זהו כלל גדול בתורה! אם כן מדוע מצא הלל לנכון לשנות את הפסוק לצורתו השלילית? בעצם, מה שקרה עם אותו הגר, קרה ליתרו. גם יתרו הוא גר שנתגייר. ויתרו מבטא את מסקנותיו ביחס לאמונתו: "עתה ידעתי, כי גדול ה′ מכל האלוהים. ופרש רש"י: "מכל האלוהים": מלמד שהיה מכיר כל עבודה זרה שבעולם. שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה[.

 

המדרשמספר: שלושה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם, שיעץ – נהרג, איוב, ששתק – נידון בייסורים, יתרו, שברח – זכו בניו, וישבו בלשכת הגזית.

יתרו ברח ממצריים שהכיר ברשעתם. וכך זנח ונטש אמונות והשקפות נפסדות. הוא ברר אחת לאחת וכדברי רש"י: לא הניח עבודה זרה שלא עבדה. הוא ניסה הכל ודחה הכל. יתרו הגיע ליהדות לא דרך הראש אלא דרך נסיון החיים הקשה. יתרו הגיע ליהדות לאחר ברור יסודי ומעמיק. והדתות, עברו אצלו תהליך של ניפוי וסינון מדוקדק: "עתה ידעתי, כי גדול ה′ מכל האלוהים!" הצהרה כזו מקבלת משמעות רק כשכל האפשרויות האחרות נבדקו. והנה, סוף סוף מגיע יתרו אל האמת. וכאמור, לא לפני שעבר משוכות רבות. יתרו הגיע אל האמת בדרך השלילה! הוא פתח חוש ביקורת. עבר תהליך גיור מייגע. ואולם, חושיו נעשו מחודדים יותר. כעת, הוא ניחון בעין חדה, שאין להוליכה שולל.

יתרו הבחין במצריים בשחיתות ובצביעות, ולא נרתע מלהוקיען. הוא היה מוכן לכל קורבן בחתירה לדרך האמת. ואכן, שילם במחיר הנידוי המשפחתייתרו הגיע אל האלוקים בדרך השלילה. דרך האלוהים המדומים.

 

כך היה הגר של הלל. הוא עדיין לא היה במדרגה של תפיסת האמת שביהדות. הוא עדיין היה בשלב החיפושים, הגישושים והתהיות. עדיין אמונות תפלות ורעיונות שונים מטרידים את מוחו. הספקות עדיין מקננים בתוכו. במצב שכזה, הלל חש בקושי להכניסו לדרך האמיתית, ה"עשה טוב", היא עדיין איננה בתחום ההשגה. יש צורך בהכשרת הקרקע בבחינת "סור מרע". לכן מייעץ הלל: תחילה עליך לסלק מעליך השקפות עולם מעוותות. עליך להמנע מהתנהגות שלילית מזיקה. יש להכיר את הרע, להגדירו תחילה, על מנת להמנע ממנו. ואז הדרך אל הטוב נסללת.

 

מבירא עמיקתא

יתרו, כאמור, פתח לעצמו חוש בקורת מחודד. חושיו נעשו מחודדים יותר. עיניו בוחנות כל דבר. התקרבותו אל ה′ עברה דרך מסלול של ניפוץ האלילים. ולכן תפישת האלוקות מצידו היתה חזקה ביותר.

מכאן, שיתרו סיגל לעצמו נטיה דקה של רגישות כלפי הזולת. הוא היה ער לניצול לרעה של תפקיד ומעמד. ולכן נזעק הוא לדרוש את כבודם של ישראל. לא יתכן, שהאיש המייצג בעבורם את האמונה באלוקים, משה רבנו, ינצל לרעה את מעמדו. משה מייצג בשביל יתרו אמת מוחלטת, שלמענה הוא, יתרו, נלחם ונאבק. ויתרו לא הסכים שאותה אמת תנוצל לרעה, חלילה. ולכן הוכיח את חתנו על שימוש בלתי נכון בכלי שנועד לתכלית נעלה.

 

בין אוהבים

ביחס ליתרו הדברים ברורים, אך כאן עדיין לא באה על פתרונה התמיהה על כך שמשה לא היה ער למה שיתרו העיר לו.

התשובה לשאלה זו טמונה בדברי רש"י לפרשת "וירא". הכתוב אומר: "וירא אליו ה′ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום"{C}{C}{C}. ופרש רש"י: "ישב": כתיב, בקש לעמוד. אמר לו הקב"ה: שב! ואני אעמוד. ואתה סימן לבניך, שעתיד אני להתייצב בעדת הדיינים והם יושבים. שנאמר: "אלוקים ניצב בעדת אל".

רש"י דקדק מהכתוב "ישב" בכתיב חסר ולמד שאברהם אבינו, ע"ה, אמנם, בקש לקום, אך ה′ הושיבו. מדוע? מבאר המהר"ל: האוהב, מראה אהבה, כאשר הוא בא למקום ששם אוהבו אינו מקפיד, אם אוהבו יושב במקומו, והוא עומד. כלומר ישנו כלל: האהבה מקלקלת את השורה. בין אוהבים אין גינוני טכס וכבוד, שאולי מקובלים בקבלות פנים רשמיות בין נציגי אומות וכדומה. אדרבה, הדיינים יושבים, ו-ה′ עומד. זהו גופא אות הוא לאהבה השוררת בין הקב"ה לצאן מרעיתו.

 

אלה הן הרגשות של משה רבנו, ע"ה, כלפי עמו. רגש של אהבה ומסירות אין קץ. ולכן לגיטימי מצידו, לא להפנות תשומת לב לנקודות הקטנות הללו של התחשבות או גינוני כבוד, הליכות ונימוסים. מצב זה היה מקובל הן על משה והן על בני ישראל. ולא הפריע לאיש, עד אשר יתרו קם והוא זה שעורר את המצב. לא משה ולא העם חשו בפגיעה מיוחדת. הקשר ביניהם היה עמוק ולכן לא ראו בכך זלזול. הרי זה כבן המנשק את ידי אביו וכי יחוש עלבון מכך?! יתרו בא מבחוץ ואיננו מקבל את העובדה, שאהבה היא דבר עמוק יותר מהגיון ומנוהג. ולכן הוא מותח בקורת. יתרו הוא בלתי מתפשר במובן זה. הוא ראה בהתנהגות משה גרסה מעוותת של גישתו שלו לבטל ערכים ולזלזל בנחות. הרי אודות לאותה גישה, הגיע יתרו לאן שהגיע. וזה גרם לדבקותו בנטייתו להוקיע כל פגם בהתנהגות. והוא עדיין התקשה להעריך רגשות עמוקים יותר, לחוש בהמיית הלב, באהבה ללא גבול הפורצת את כל התחומים של כללים מקובלים.

ובמחלוקת זו הודה משה ליתרו. וקבל את הערת יתרו. וראיה לכך מתלמידי רבי עקיבא שמתו במגפה על שלא נהגו כבוד זה בזה. קשה להניח כי דווקא רבי עקיבא, שחרט על דגלו את הסיסמה "ואהבת לרעך כמוך!" – זה כלל גדול בתורה. לא יצליח להחדיר את הערך הבסיסי הזה בתלמידיו. דווקא הם מעדו כאן?! אלא בהחלט יתכן, שתלמידיו זלזלו בביטויים חיצוניים של התנהגות בינם לבין עצמם. כללי התנהגות אלמנטריים נראו להם מיותרים. וזו היתה טעותם.

יתרו, שבמידה מסויימת, היה, עדיין, מחוץ לעדת בני ישראל ראה בהתנהגותו זו של משה פגם, ליקוי. ולכן נחלץ לעורר את תשומת לבו.

 

כבוד ובזיון

מכאן ברור, אפוא, כי הדרישה לקבלת פנים לא נבעה מטעמים קטנוניים של רדיפת כבוד. וכך כותב המהר"ל{C}{C}{C}: מקשים בכאן: וכי יתרו, שהיה גדול, היה רודף אחר כבוד?! שישלח: "צא בגיני!" ואין זו קושיא: כי אין זה רדיפת הכבוד, רק הסרת גנאי ובזיון. שכל אדם, אפילו צדיק וחסיד, מקפיד על בזיונו, מפני שדרך לכבד את האורח. ובפרט כאשר היה חותן משה, אם לא יצא לקראתו היה בזיון וגנאי ליתרו. ועשה זה להציל מן הגנאי והבזיון. ואין זו רדיפת כבוד כלל!

יתרו חושש מפני זלזול בכבודו. ולחששותיו יש בסיס. וכדברי המהר"ל שם בשם אחיו: והיו מלעיזים על משה: בת יתרו, מי התירה לך? ולפיכך שלח לו יתרו: צא בגיני! שלא יאמרו, שאתה מתבייש ממני, שאני גוי, ואין אני ראוי להדבק בשכינה, ויהיה זה גנאי לי. ואם אין אתה מקפיד עלי צא בגין אשתך. שלא יאמרו: אשתך, מי מתיר אותה לך, שהיא גויה! ואם אין אתה מקפיד עליה, שתוכל לגרשה, צא בגין שני בניה. שיאמרו: ולד גויה, ח"ו כמוה. לכך צא בגין שני בניה. והיינו דקאמר: "בניה" ולא "בניך".

 

יציאתו של משה לקראת חותנו היא דבר שמתבקש. אחרת, יתפרש הדבר כהסכמה שבשתיקה עם הרינונים שמסביב. ויתן לגיטימציה לפתחון פה נגד אותו שידוך של משה עם משפחת יתרו. יתרו הבין, שהכבוד שיקבל על ידי משה, יהווה הכרה בגיור שלו ושל משפחתו. ולכן היתה חשובה לו מאוד אותה קבלת הפנים שצפה לה.

 

דקדוקי עניות?!

יתרו צדק. אסור שאהבה ללא מצרים תדחק לקרן זוית כללי נימוס אלמנטריים. מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך! זוהי אמנם דרגה נמוכה של הכתוב: "ואהבת לרעך כמוך!" אך אסור לזלזל בערכה. ודווקא בנקודות קטנות אלו, בפכים קטנים, אדם נבחן.

בנוהג שבעולם, כאשר האדם הולך לבצע מצווה חשובה, אין הוא שם לב לקטנות. אך יתרו מלמדנו שאין לנהוג כן, אסור שתיעשה מצווה אחת על חשבון חברתה. אסור שבדרך לבית הכנסת "תרמוס את זולתך". אסור שברצון לכבד את חברך, שיכנס לבית ראשון תאפשר לקור לחדור פנימה בשל השהיה בכניסה.

כלל גדול לומדים מדרך התנהגות זו של יתרו: אין להסיח את הדעת, תוך כדי מצווה מסויימת, מכל מעלה ומדה קטנה או גדולה הכרוכה בה.

 

אומרת הגמרא: דרש רבי חנינא בן רבי פפא: "יהי כבוד ה′ לעולם, ישמח ה′ במעשיו". פסוק זה שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקב"ה: "למינהו" באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמם: אם רצונו של הקב"ה בערבוביא, למה אמר "למינהו" באילנות? ועוד, קל וחומר: ומה אילנות, שאין דרכם לצאת בעירבוביא, אמר הקב"ה: "למינהו", אנו על אחת כמה וכמה! ומיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה′ לעולם. ישמח ה′ במעשיו!"

לכאורה, רובצת על הדשאים המשימה להזדרז ולצאת על פי ציווי הקב"ה שנתן הוראה: "תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע!" ומה להם בשעה שמתבקשת הזריזות, להקפיד על גינוני סדר ונוי, שלא נצטוו עליהם כלל? אלא מכאן יש ללמוד, שכל בריה חייבת לדקדק בעת קיום מצווה, שהמכלול יהא מושלם. ואין זו בגדר המלצה אלא חובה.

 

הכתוב אומר בפרשת "נח": "וישלח נח את היונה מאתו, לראות הקלו המים … והנה עלה זית טרף בפיה. וידע נח כי קלו המים" . אין ספק, כי יונה זו הביאה לנח את בשורת החיים, את סוד הקיום. הנה עוד מעט ישתחרר נח מהעול הכבד, שהוטל עליו בשנת שהותו בתבה. הגמרא מתארת את החוויות שחוו נח ומשפחתו בצד החיות בתבה. וכך מתוארים הדברים על ידי שם בן נח בדיווחו לאליעזר, עבד אברהם: אמר לו: צער גדול היה לנו בתבה. בריה, שדרכה להאכילה ביום, האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה – האכלנוה בלילה … אורישינה, אשכחינה אבא דגני בספנא דתבותה. אמר לו: לא בעית מזוניה?! אמר לו: חזיתך דהוה דטרידת, אמינא לא אצערך. אמר לו: יהא רעווא דלא תמות! שנאמר: "ואומר עם קני אגווע, וכחול ארבה ימים". נח הכיר תודה לציפור החול בשל התחשבותה בטרדותיו. אחרי מסירות נפשה של היונה, בהביאה לנח את בשורת השלום, היינו מצפים לתגובה הולמת גם כלפי היונה. ובכל זאת היונה לא זכתה לכך, מדוע?

המדרש משיב על שאלה זו באומרו: "והנמה עלה זית טרף בפיה" – מהו "טרף"? קטיל! כמה דאת אמר: "טרף טורף יוסף!" אמר לה: אילו שבקתה, אילן רב הוי מתעביד! היונה, תוך כדי מעשה חיובי מצידה, קפדה את פתיל חייו של עלה הזית, ובשל כך החמיצה את ברכתו של נח. ואולי החמיצה לעצמה את אורך החיים שהנחיל נח לציפור החול.

זהו היקף הדרישות מהאדם: גם כשהוא עסוק במצוות ובדברים הנוגעים לרומו של עולם, אסור לו, שצעדו זה יפגע כמלוא הנימה באחרים ובסדר העולם.

 

יתרו, בחוש הבקורת המפותח שלו, דרש בראש ובראשונה מעצמו. הוא שנה את אורח חייו מן הקצה אל הקצה, ובמקביל, האיר לנו את הדרך, את כללי ההתנהגות ביננו לחבירנו.

 

קהות חושים

מספרים על תלמידים, ששהו בבית הגרא"ז מלצר זצ"ל. אחד מן התלמידים הציץ מבעד לחלון, ונדמה היה לו כי הרב מבריסק הגרי"ז זצ"ל, עולה לבית הגרא"ז. מיד הכריז בפני רבו את שראה. הגרא"ז לבש את מעילו והתכונן לאורח. לפתע, התברר כי היתה זו טעות, המדובר היה באדם פשוט, שדמה במראהו לגרי"ז. אך התלהבות הגרא"ז לא פגה, והמשיך להתנהג כלפי אורחו, כאילו היה הגרי"ז. האורח נבוך והתבלבל והגיב: אין כבוד תורתו צריך שיטרח בעבורי. אני אדם פשוט, ובאתי לבקש מכבודו המלצה למגבית בעבור נישואי בתי. הרב התישב וכתב לו מכתב חם וליווהו לדרכו. חזר הרב לתלמידיו והגיב לתמיהתם, כששאלוהו: וכל כך למה? וכך אמר: רבותי, מצוות הכנסת אורחים היא מצווה חשובה, שנשחקה בידינו. ואנו מפלים בין איש לאיש. אך מצווה זו גדולה מקבלת פני שכינה, בלי קשר למהות האורח. וזאת אחת מנקודות התורפה שלנו הזקוקות לחיזוק. חושינו מתקהים ביחס למערכת היחסים שעלינו לנהוג עם זולתנו.

 

מעשים קטנים

לעיתים, המעשים הקטנים, ערכם רב. עם ישראל מתעכב שבעה ימים במדבר לכבוד מרים בשכר: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו". והגמרא קובעת שהמתינה שעה אחת. והתוספות ראו לנכון לציין כי לאו דווקא אלא שליש או רבע שעה. ללמדך כי גם מעשה זה נרשם. ומספרים על אשת הגר"א וחברתה שסיכמו ביניהן, כי מי שתגיע קודם לבית דין של מעלה, תשוב תוך שלושים יום ותדווח לחברתה על הנעשה למעלה. ואכן, כשנפטרה האחת, התגלתה לחברתה וספרה לה: כי כשיצאנו באחת הפעמים לאסוף סכום כסף לצורך עניין דחוק, ונופפנו בידינו לאחת מאמידות העיירה, שראינוה מרחוק, על מנת שזו תמתין לנו. ובכן, גם אותו נפנוף ידיים נרשם בשמיים!

 

יתרו היה מודע לפכים הקטנים. ואת המידה הזו ניתן ללמוד מהקב"ה. הגמרא אומרת: וקשים לזווגן כקריעת ים סוף. ופרש רש"י: בחודש כשר. שאינו חם ואינו קר. ולכאורה, כשמדובר בהצלת נפשות, האם פרט קטן זה חשוב או הכרחי?! אצל הקב"ה, גם פרטים קטנים אלו נלקחים בחשבון.

דוגמא נוספת היא ירידת השלו. התורה מתארת את ירידת השלו: "ורוח נסע מאת ה′ ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתיים על הארץ". ופרש רש"י על אתר: פורחות בגבה, עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות. ובאר בשפתי חכמים: לא למעלה יותר מדי, כדי שלא יצטערו בלקיטתן. ומדובר בבני אדם שנידונו בהריגה וכמו שנאמר בהמשך: "הבשר עודנו בין שניהם . . .  "אולם אין מגיע לאנשים אלו שיטרחו. זוהי התחשבות בנקודות הקטנות.