י' אדר א ה'תש"עט 15/02/2019
שם משתמש
סיסמה

הקנאה התאוה והכבוד

 

 

סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי

בפרשה מגוון רחב של נושאים, מבחר גדול של מצוות: מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מצוות שבין אדם למקום, ובעיקר מצוות שבין אדם לחברו. מערכת משפט, סדרי מדינה, נוהלי שמירה, ועוד.

אחת האזהרות הכתובות בפרשה היא: "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס!" התורה מתרה ומזהירה את הדיינים שלא לתת יד לפושעים להעיד, התורה מעוררת על הרשע שלא יעיד, ואף גם דורשת מכל אחד ואחד, שלא לשתף פעולה עם רשע ושלא להעיד לצידו.

 

בעקבות זאת אומרת המשנה: כיצד בודקים את העדים? היו מכניסים אותם לחדר ומאיימים עליהם! והגמרא שואלת על נהלי החקירה: היכי אמרינן להו? ומפרש רש"י: לעדים. כשמאיימים עליהם. ובסוגיא מתנהל ויכוח נוקב, עד איזו רמה ניתן לאיים עליהם, ומה מהווה איום לגביהם. וכאן מועלות מספר הצעות: א. אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו: "נשיאים ורוח, וגשם - אין, איש מתהלל במיתת שקר". ומפרש רש"י: בשביל מתהלל במיתת שקר, דהיינו מעידי שקר, גשמים נעצרים. ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח, להוריד גשמים - אין הגשם בא.

אמר רבא: יכלו למימר שב שני, הוה כפנא. ואבבא אומנא לא חליף! לדעת רבא, הבצורת איננה מהווה איום רלוונטי לאותם מעידי שקר. וכפרוש רש"י: מאי אכפת להו, אם לא ירדו גשמים. אמרו בלבם משל הדיוט: שב שני הווה כפנא, ואבבא אומנא לא חליף. מי שיודע אומנות ובעל מלאכה, לא רעב בשנות הרעב.

ב. אלא אמר רבא: אמרינן להו: "מפיץ וחרב וחץ שנון, איש עונה ברעהו עד שקר". ומפרש רש"י: בעוון עדות שקר, דבר בא, ויתייראו, שלא ימותו. אמר רב אשי: יכלי למימר: שב שני הוה מותנא, ואיניש בלא שניה - לא שכיב. רב אשי איננו מקבל את עמדת רבא, שכביכול, איום במכת דבר, הוא גורם מרתיע לגבי אותם עדי שקר. הללו משתעשעים בתקווה ש"לכל כדור יש כתובת" גם כשיש מגפות. ולכן גברא בלא שניה - לא שכיב!

ג. אלא אמר רב אשי: אמר לו נתן ב"ר מר זוטרא: אמרינן להו: סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי. לרב אשי יש גורם הרתעה מיוחד לגבי אותם עדים והוא מקופל במשפט: סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי. ומפרש רש"י: השוכרים אותם, מבזים אותם וקלים הם בעיניו. מניין לנו שכך הוא? מביאה הגמרא הוכחה. דכתיב: "והושיבו שניים אנשים בני בליעל נגדו, ויעידוהו לאמר: ברכת אלוקים ומלך!" ומפרש רש"י: גבי נבות היזרעאלי, כשאחאב חמד את כרמו של נבות לשוא. וזה, האחרון, סרב בכל תוקף לוותר על כרמו ועל נחלת אבותיו לטובת אחאב, אזי יועצי המלך, בראשותה של איזבל אשתו, יעצו לו לשכור עדי שקר, שיפלילו את נבות ויעלילו עליו, שכביכול, חרף את המלך. ואותם יועצים מכנים אותם עדי השקר בכינוי גנאי: בני בליעל!

 

הקנאה

רב אשי נוקט בטקטיקת הכבוד. במשנה שנינו: "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד - מוציאים את האדם מן העולם! פשוטו כמשמעו. רבנו יונה מוצא תימוכין מן המקראות לקביעתו זו של רבי אליעזר הקפר: הקנאה, כמו שכתוב: "ורקב עצמות - קנאה". התאווה, שנאמר: "תאוות עצל - תמיתנו". הכבוד, כמו שמצאנו, שיוסף מת עשר שנים לפני אחיו, מפני שהנהיג את עצמו בשררה, ברבנות.

 

הקנאה גורמת לאדם חוסר נוחיות, חוסר סיפוק במה שיש לו. לבו נצבט, על שיש לאחרים יותר, וכך אין הוא מצליח להפיק את מלוא ההנאה, ממה שחננו ה′. המדרש על הפסוק: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו. ויאמר: אבי!" אומר: בא לו ס"מ אצל אבינו אברהם. אמר ליה: סבא, סבא אובדת לבך?! בן שניתן לך למאה שנה, אתה הולך לשוחטו?! אמר לו: על מנת כן! אמר לו: ואם מנסה אותך יותר מכאן, את יכול לעמוד?! "הנסה דבר אליך, תלאה!" אמר ליה: ויתר על דין! אמר לו: למחר, אומר לך שופך דם! את חייב! ששפכת דמו של בנך! אמר לו: על מנת כן!

 

השטן נסה לשוא להניא את אברהם אבינו, ע"ה, מלבצע את צו ה′ בעקידת יצחק בנו, אולם, כל מאמציו של השטן להניא את אברהם אבינו, ע"ה, מלהפיק את רצון ה′ עלו בתוהו. המדרש  מתאר את מעלליו של השטן: וכיוון שלא הועיל ממנו כלום, בא לו אצל יצחק. אמר לו: ברא דעלובתא! הולך הוא לשוחטך! אמר לו: על מנת כן! אמר לו: אם כן, כל אותן הפרגזיות, שעשת אמך, לישמעאל שנאיה דביתה ירותא! ואתה אינך מכניס בלבך?! כלומר כל אותם הדברים שהכינה לך אמך יפלו בירושה לישמעאל?!

וכאן חל מהפך בהלוך המחשבות של יצחק. עתה יצחק איננו מגיב באותה נחרצות, כפי שהגיב בראשונה. והמדרש מגדיר את אשר אירע: כד לא תיעול מילא, תיעול פלגא! כלומר, גם אם אין הכל חודר, חלק בודאי מחלחל. ואומר המדרש: הדא הוא דכתיב: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו: אבי!" למה אבי אבי שתי פעמים? כדי שיתמלא עליו רחמים.

כיצד הצליח השטן לשנות את דעתו של יצחק? איך חלחל הקרסום באותה נחישות טרומית, שהיתה לו, ליצחק? התשובה לכך היא: הקנאה.

 

התאוה

ביחס לתאווה ידוע הוא, שאדם מסוגל להרחיק לכת בעבור מילוי תאוותו. ולחילופין, כשיש תאווה עזה, אזי האדם בחזקת מסוכן, אם לא יתמלא מבוקשו.

הגמרא מספרת: אמר רב יהודה: אמר רב: מעשה באדם אחד, שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ופרש רש"י: נימוך לבו מרוב אהבה, נטמטם לבו והעלה חולי. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה, עד שתבעל! אמרו חכמים: ימות, ואל תבעל לו! תעמוד לפניו עירומה! ימות, ואל תעמוד לפניו עירומה! תספר עמו מאחורי הגדר! ימות, ואל תספר עמו מאחורי הגדר!

הגמרא נושאת ונותנת, האם מדובר באשה נשואה, באשת איש, או ברווקה. שכן, אם המדובר באשת איש, מובנת, אפוא, נחרצותה המוחלטת של הגמרא, שלא לאפשר לו לאיש, למלא את תאוותו. שכן, על עוון גילוי עריות יש איסור של יהרג, ואל יעבור! אבל אם המדובר בפנויה, מאי כולי האי? ועונה הגמרא: כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות! ומקשה הגמרא: ולינסבא מינסב! זוהי העצה היעוצה! הטוב ביותר שישאנה! ומשיבה הגמרא תשובה, המבוססת על ידיעה מעמיקה בנבכי הנפש של האדם. וכך היא אומרת: לא מייתבה דאתיא! כלומר אם ישאנה, דבר זה לא ירגיע אותו ולא יפיג ממנו את שכרונו. וכמו שפרש רש"י על אתר: "לא מיתבא דעתיה": ולא ירפא בכך. כדרבי יצחק! דאמר רבי יצחק: מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה. שנאמר: "מים גנובים - ימתקו, ולחם סתרים - ינעם".

 

התאווה יונקת את כוחה מהאיסור. וזולתו היא מחוסרת סיפוק והנאה. וראיה לכך מהגמרא המספרת על: ההוא נואף, דעל לגבי דההיא אינתתא. אתא גברא, סליק נואף איתיב בכלאי בבא. כלומר הנואף הסתתר באיזשהו מקום. וממשיכה הגמרא ומתארת: הוה מחתן תחלי תמן (היו שם תאנים). וטעמינהו חווייא (וטעם מהם נחש). בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי, בלא דעתא דאינתתא (בקש בעל הבית לאכול מאותם התאנים). אמר ליה ההוא נואף: לא תיכול מינהון, דטעמינון חוויא! ועל סמך זה הסיק רבא בגמרא: איתתא שריא. אם איתא דעבד איסורא, ניחא ליה דליכול ולימות. דכתיב: "כי נואפות הנה, ודם בידיהן!" ואומרת הגמרא: פשיטא! כלומר, מרמתו המוסרית של הנואף ניכר שלא הגיע לשלב ביצוע עבירה עם אותה האשה. ועונה הגמרא: מהו דתימא: איסורא עבד! והאי דאמר ליה, דניחא ליה, דלא לימות בעל. דתיהווי אינתתיה עלוייה: "מים גנובים - ימתקו, לחם סתרים  - ינעם". קמ"ל.

התאווה נכללת גם היא ברשימתו של רבי אליעזר הקפר כגורם דומיננטי, רב רושם, המוציא את האדם מן העולם.

 

הכבוד

הגורם השלישי אותו מונה רבי אליעזר הוא הכבוד. ובפרשתינו מוכח בעליל שזה מה שמעכב את עדי השקר, מלהודות על האמת. על כל טענה, משיבים הם באמרת כנף. הם בזים לסכנת הבצורת והרעב ולסכנת המוות. ובכל זאת יש גורם שכן מרתיע אותם והוא: הכבוד! סהדי שקרי, אאוגרייהו זילי! גם אם שפלותם לא תתגלה לאף אחד. אין העדים מוכנים להיות מזולזלים גם לא בעיני משחדיהם.

חז"ל חדרו אל נימי נפשם של עדי השקר והבינו, כי על אף שהעדים אינם נרתעים מאיומים של רעב, בצורת ומגפות. ברם, דבר אחד ישפיע עליהם והוא הכבוד האבוד.

 

ר′ איצל′ה בלאזר, תלמידו המובהק של הגאון רבי ישראל מסלנט הצהיר: כאשר אני נכנס לבית המדרש, וקמים לכבודי, אוי כמה זה דוקר. ואולם, כאשר אני נכנס, ואין קמים, אזי - עוד יותר. דברים אלו דומים לדבריו של רבי יהושע בן פרחיה שאמר: בתחילה, כל האומר לי: עלה לה! אני כופתו ונותנו לפני הארי. עתה, כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין! שהרי שאול ברח ממנה. וכשעלה, בקש להרוג את דוד.

מי שנמצא בחיקו החמים והנעים של הכבוד, עלול למצוא עצמו כרוך אחריו, באופן שניתוק ממנו מהוו ניתוק מפתיל חייו. ". . .  והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".

 

רבי אלעזר הקפר מתבטא ביחס לכבוד בסגנון שונה באבות דרבי נתן: אל תהא כמשקוף העליון, שאין יד הכל יכולה לגעת בו . . .  אלא הוה כאיסקופא התחתונה, שהכל דשים בה. ולבסוף, כל הבנין נסתר, והיא, במקומה עומדת.

באמירה זו מקופלים מסרים חד משמעים! ואכן הכבוד איננו פוסח על אף אחד, וכדברי הרמח"ל: כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות. אך הכבוד הוא הדוחק. כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו. ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו . . .  כללו של דבר: הכבוד, הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם . . .  שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת, ואין קץ לכל עמלו.

 

הקב"ה משדל את משה ליטול על עצמו את השליחות להוצאת בני ישראל ממצריים. ומשה ממאן ומסרב ומתעקש ומגיב כלפי הקב"ה: "שלח נא ביד תשלח!" ובארו חז"ל: ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. וכך אומר המדרש: ורבנן אמרי: סבור אתה, שהיה משה מעכב לילך? אינו כן! אלא כמכבד לאהרן. שהיה משה אומר: עד שלא עמדתי, היה אהרן אחי מתנבא להם במצריים שמונים שנה . . .  עכשיו אכנס בתחומו של אחי, ויהא מצר?! בשביל כך לא היה מבקש לילך!

שיקוליו של משה נבעו מפאת החשש לכבודו של אחיו, שיפגע. אהרן היה המנהיג הבלתי מוכתר של עם ישראל באותם שנים. הוא, מן הסתם, רואה בעצמו, את מי שיוציא מן הכח אל הפועל את חזון הגאולה. והנה בא אחיו הצעיר ממנו, משה, ושומט מתחת רגליו את כר המנהיגות. משה בא ונוטל מידיו של אחיו את שרביט ההנהגה. משה חושש, מפגיעה באחיו והקב"ה מרגיעו: "הלא אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא, וגם הנה הוא יוצא לקראתך, וראך - ושמח בלבו!" הקב"ה אומר למשה שהוא יערוב לכך שלא זו בלבד שאהרן לא יקנא בו, אלא  אדרבה, הוא יביע אהדה ויפגין גילויי שמחה כנה, לכשיתבשר במינוי שלך.

אמנם, חששו של משה לא היה חשש שוא. והא ראיה, שעל שחשד באחיו, בני ישראל: "והן לא יאמינו לי" נענש ולקה בצרעת. ואילו על חשדו באהרן אחיו לא נענש. שכן, היה זה טבעי ופשוט, שאהרן עלול לחוש לכבודו ולקנא. אהרן הכהן, עלול, לדרוש גינוני כבוד! זוהי כוונת המסילת ישרים שקבע: ועל דבר זה נכשלו רבים. הוא אשר אמרנו לברוח מן הכבוד, לפני שחשים אותו, ואת טעמו המשכר, אולי עוד ניתן. אבל לאחר שיושבים בחיקו החמים של הכבוד, קשה לוותר עליו. ואהרן, מנהיגו הבלתי רשמי של העם מוותר מרצון על מעמד שכזה.

לכן דקדק רבי יהושע בן פרחיה ואמר שלפני שהוא עלה לגדולה, הוא היה מסוגל לסבב את מיתתו של הדוחפו לכך בגרמא. אולם, לאחר שהוא עלה, אמר, שמי שינסה להורידו הוא יטיל עליו קומקום של חמין.

 

כבוד הדת

יעקב אבינו בסוף ימיו מברך את בניו. ואת דבריו הוא פותח בתוכחה לראובן על חטא בלהה: "ראובן, בני בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז. פחז כמים, אל תותר! כי עלית משכבי אביך, אז חללת יצועי עלה".

מעשה בלהה ארע, כאשר שב יעקב מחרן. ולפי דעת חז"ל יעקב היה אז בן תשעים ותשע שנים. היום בעת התוכחה עומד יעקב בשלהי שנותיו ובערוב ימיו, והוא בן מאה וארבעים ושבע שנים. מהמעשה ועד עתה עברו ארבעים ושמונה שנים. ובכל אותן שנים מלא יעקב אבינו פיו מים. מה פשר שתיקתו של יעקב אבינו? אם יעקב סלח , מדוע התעורר לפתע עכשיו? ואין לומר שיעקב לא ידע או לא שמע על כך בזמנו. שכן מקרא מלא הוא: "וילך ראובן . . .  וישמע ישראל!"

רש"י עסק בשאלה זו ואמר, שיעקב לא הוכיח את בנו בכל אותן השנים מפאת החשש, פן ילך ראובן וידבק בעשו. ולכן הבליג יעקב עד כה. ולכאורה חששו של יעקב אבינו איננו נראה הגיוני. האם החשש שלו סביר בכלל? ההסבר לכך הוא  שאין המדובר במהפך מיידי, מהיום למחר. אבל התוכחה עלולה ליצור מצב של חלחול איטי. העלול להביא את ראובן למחשבה שבמחנהו של עשו לא יהיה מי שיוכיחו.

ובכן, ראובן עלול לעזוב את כל עולמו במידה וכבודו יפגע. והאם במחנהו של עשו ישיג כבוד גדול יותר? כלל וכלל לא! אבל כשישנה פגיעה בכבודו של האדם, אזי אין הוא פועל תמיד על פי שיקול דעת. הפגיעה בכבודו של אדם, עלולה לדחוף אותו לביצוע מעשים שהם בניגוד להכרתו ולהשקפת עולמו. ודוגמה מוחשית לכך מהווה בעבורינו ירבעם בן נבט. שלהצעתו של הקב"ה שהוא, בן ישי והקב"ה עצמו יטיילו בגן עדן בתנאי שהוא, ירבעם יחזור בו. שואל ירבעם: מי בראש? ולתשובת ה′ כי בן ישי בראש! אומר ירבעם: אי הכי, לא בעינא! ובוחר בדרך העבודה זרה והחטאת הרבים.

ירבעם סבור, שכבעל תשובה מגיע לו כל הכבוד. ואם כן, או הכל או לא כלום. וכבר לא אכפת לו מעצמו ומכלל ישראל.

 

זוהי משמעותה של תאוות הכבוד! רדיפת הכבוד יש בה כדי להוציא את האדם מדעתו. הגמרא מספרת על הלל הזקן. שלקח בשביל עני בן טובים, סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת, לא מצא עבד לרוץ לפניו, והוא רץ לפניו שלושה מילין. מן הסתם ידע אותו עני, כי האיש הרץ לפניו הינו, לא אחר מאשר הלל. ובכל זאת הרהיב עוז בנפשו לאפשר להלל לרוץ לפניו מפני הכבוד!

 

מוסיף והולך

מדה זו של רדיפה אחר הכבוד, תופחת ועולה עם השנים ולא להיפך. הגר"ח שמולביץ בשיחותיו כותב: ובל יחשוב אדם, כי אין צורך להתאמץ ולעקור מן השורש מדה זו. כי מהר יבואו ימי הזקנה, ואזי ממילא תחלוף לה המדה המגונה הזו ואיננה. כי טעות גדולה היא לחשוב כן.

הגר"ח מספר שם על מעשה שארע בתקופתו של הגרי"ל חסמן זצ"ל. בזמנו, התקיים דיון סביב נושא מסויים שעמד בצילה של מחלוקת גדולה בין גדולי הדור. הללו בכה והללו בכה. והנה קם זקן, נשוא פנים, ואמר: דעו לכם, רבותי! הן כבר זקנתי ושבעתי, ואין פני לרדיפת הכבוד. על כן, קבלו דעתי! שכן, היא האמת הטהורה מכל רבב! מיד קם הגרי"ל חסמן זצ"ל על רגליו והגיב: אני מוחה נמרצות על דברי הרב הלז, כי אין בפיהו נכונה, בקביעתו כי זקן הוא ועל כן, בטלה הימנו תאוות הכבוד. לא ולא! נהפוך הוא! ומי שרדף אחר הכבוד בנעוריו אך מעט, ירדוף אותו בזקנותו לרוב. והסברה פשוטה: דבר ידוע הוא, שכשנחלש אצל האדם חוש מסויים, אזי מתחדד אצלו חוש אחר. ולכן, בזקנותו של האדם, כשחל רפיון בים התאוות, אזי גוברת ומתחזקת בקרבו רדיפת הכבוד.

וראיה ברורה לכך, אנו מוצאים אצל זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון שהיה בן מאתיים וחמישים שנה באותו מעשה עם כזבי בת צור. והיאך הדרדר לדיוטא התחתונה במעשה זה? הגמרא חושפת את אשר התרחש ואומרת: הלך שבטו של שמעון אצל זמרי בן סלוא, אמרו לו: הם דנים דיני נפשות, ואתה יושב ושותק?! מה עשה? הלך וקבץ עשרים וארבעה אלף מישראל והלך אצל כזבי וכו′.

אנשי שבטו של זמרי הצליחו להניע אצלו את מיתרי הכבוד, וזה מה שגרם לכל שהתרחש שם.

"וכל זה איננו שווה לי בכל עת, אשר אני רואה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". בגלל אדם אחד הפסיד המן את כל הכבוד, שהיה מנת חלקו. וכל עוד חסרה אותה טיפת כבוד בים הכבוד של המן, הרי זה בבחינת "איננו שווה לי".

 

בניגוד לתאוות אחרות, אדם נהנה גם מכבוד מדומה. הכבוד איננו ולא כלום, ולכן אין האדם שבע ממנו לעולם. ממילא מובן מדוע נושא זה רגיש אצל האדם. וחז"ל, שידעו לנתח באזמל חד את נימי הנפש, ידעו, שהדבר הבלבדי שיכול לעמוד מול עדי שקר, איננו איום של בצורת או מגפה. לשם כך, יגייסו הם את כח אמונתם ובטחונם ב-ה′. ברם, ברגע, שנפרוט אצלם על נימי הכבוד ונטען לעומתם: דעו לכם, כי שוכריכם אינם מעריכים את מדת הלויאליות שלכם כלפיהם. גם הם מזלזלים בכם, ומאחורי הגב, אף בזים הם לכם. או אז יש תקווה כי העדים יתנערו, יתעוררו וירתעו.