פרשת בהעלותך

 

 

"וידבר ה′ אל משה לאמר: דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה, יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן. אל מול פני המנורה העלה נרותיה, כאשר ציווה ה′ את משה. וזה מעשה המנורה: מקשה זהב, עד ירכה, עד פרחה, מקשה היא. כמראה אשר הראה ה′ את משה, כן עשה את המנורה".

זו הפעם השלישית בתורה בה מוזכר מעשה המנורה. בפעם הראשונה מוזכר מעשה המנורה בספר "שמות" בפרשת "תרומה": "ועשית מנורת זהב טהור. מקשה תיעשה המנורה, ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה, ממנה יהיו . . .". בפעם השניה אנו קוראים על המנורה בשלב הביצוע, בשלב העשיה בפרשת "ויקהל": "ויעש את המנורה זהב טהור, מקשה עשה את המנורה, ירכה וקנה, גביעיה, כפתוריה ופרחיה, ממנה היו . . .". וכאן בפרשתנו אנו קוראים על מעשה המנורה בפעם השלישית.

 

נשאלת השאלה, אפוא, מה ראתה התורה לחזור כאן שוב על תאור מעשה המנורה, ולשם מה? מתברר, שהתורה טמנה במעשה המנורה השקפת עולם. יש במעשה זה מבט מסויים של התורה, שדרכו מבקשת היא, שאנחנו נתבונן על העולם. השקפת עולם זו באה לידי ביטוי בדבריו של הספורנו בפרשתנו. כותב הספורנו: "בהעלותך את הנרות": כשתדליק את ששת הנרות, "אל מול פני המנורה", שהוא הקנה האמצעי. וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז "יאירו שבעת הנרות". כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, שיורו היות אור הימניים ואור השמאליים מכאן ופונה אל הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה. ושכן ראוי, שכוונת המיימינים, העוסקים בחיי עולם והמשמאילים, העוסקים בחיי שעה, העוזרים למיימינים. כאמרם: אלמלא עלייא - לא מתקיימי אתכלייא (כלומר, אלמלא העלים, אין מתקיימים האשכולות). תהיה להפוך רצון האל, יתברך, באופן שיושג מכוונו בין כולם. וירוממו את שמו יחדיו, כמו שקבלו עליהם, כאשר העיד באמרו: "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דבר ה′, נעשה!" כלומר, בין כולנו, נשלים כוונתו.

ועל דרך זו פירש אור החיים על הפסוק: "ויעשו בני ישראל" -כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה. והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה. והתורה נתנה להתקיים בכללות ישראל, כל אחד יעשה היכולת שבידו ויזכו זה לזה . . . ובזה מצאנו נחת רוח. כי ה′ ציוה תרי"ג מצוות ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות: כהן ולוי וישראל ונשים וכו′.

 

הקב"ה הציב לו לעם ישראל יעודים. אומר הספורנו, שלא ניתן להגיע לבד, כיחיד אל אותם יעודים. כל אחד מישראל צריך להגיע להכרה, כי אין באפשרותו של האדם הבודד, גדול ככל שיהיה, להגיע לבדו אל אותו היעד, שהקב"ה ייעד לו לעם ישראל. התורה ניתנה במכוון "לעיני כל ישראל", לכלל כולו, לציבור, בכדי שידעו, כי רק על ידי הצירוף כולו המיימינים והמשמאילים, הגשמיים והרוחניים, ישיג העם את השלמות המיוחלת. גם משה רבנו, ע"ה, שאב את כוחו מהעם. וכשהעם חטא, משה נצטווה חד משמעית: "לך רד!"

 

בגמרא מובאת המחלוקת בין רבי עקיבא לבין בן פטורא בעניין שניים שהיו מהלכים בדרך, ובידו של אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם - מתים שניהם. ואם שותה אחד מהם - מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם - וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך!" - חייך, קודמים לחיי חברך!

ההלכה כרבי עקיבא. וכאשר חייו של אדם נמצאים בסכנה, נאמר הכלל: חייך קודמים! אולם, אסור להפוך זאת לאידאולוגיה. אין לעשות אידיאולוגיה ממצב. בשום אופן אסור שכלל זה: חייך קודמים! יהפוך לסיסמת חיים. ההיפך הוא הנכון: אתה אינך חי רק לעצמך! ולכן, גם מה שברשותך, לכאורה, מחוייב אתה להעמיד לרשות בוראך, לרשות ברואיו.

יתר על כן, גם בדין הנ"ל, כתב בשו"ת "חוות יאיר" שדין זה אמור, אך ורק כשיש ודאות, שאם ישתו שניהם, בודאי ימותו. ברם, אם יש צל ספק בדבר, אזי, ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו, וימות חברו. ומכאן הגיע למסקנה, כי האדם מחוייב להכניס את עצמו בספק סכנה, על מנת למלט ולהציל את עמיתו מסכנה ודאית.

 

הדברים הללו רלוונטיים הן בעולם החומר והן בעולם הרוח. המשנה באבות קובעת: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת! וכתב הר"ש די אוזידא, שכוונת התנא לומר: אם למדת תורה הרבה והשגת תורה הרבה, אל תחזיק טובה שהיא התורה, לעצמך לבד, ולא תרצה ללמד לאחרים, רק יפוצו מעיינותיך חוצה, ואל תחזיק אותה לעצמך לבד, כי לכך נוצרת - ללמוד וללמד. ומחוייב אתה ללמד לאחרים.

פירוש זה למשנה באבות מעוגן בסיפור, המופיע במדרש. הכתוב אומר: "ושם דרך, אראנו בישע אלוקים". ודרש רבי ינאי שם: "ושם" כתיב. כלומר הוא קרא את המילה בשין ימנית. והסביר: דשיים אורחיה - סגי שוה. כלומר שווה הרבה. ומוסיף המדרש ומנמק: מעשה ברבי ינאי, שהיה מהלך בדרך, וראה אדם אחד, שהיה משופע ביותר. אמר לו: משגח רבי מתקבלא גבן? אמר לו: אין! הכניסו לביתו, האכילו והשקהו. בדקו במקרא, ולא מצאו. בתלמוד, ולא מצאו. אמר לו: סב בריך. אמר לו: יברך ינאי בביתיה! אמר לו: אית בך אמר, מה דאנא אמר לך? אמר לו: אין! אמר לו: אמור: אכול כלביה פיסתיה דינאי! קם תפשיה, אמר לו: ירותתי גבך, דאת מונע לי?! אמר לו: ומה ירותתך גבי? אמר לו: חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא, ושמעית קלהון דמניקיא אמרין: "תורה צווה לנו משה, מורשה, קהלת יעקב!" מורשה, קהלת ינאי, אין כתיב כאן. אלא קהלת יעקב!

אדם זה המופיע במדרש, ידע היטב, כי האוצר הבלום של התורה שאוצר רבי ינאי בקרבו, איננו שייך לו בלעדית. ועל כן הוא חייב לחלוק בה עם זולתו. ובהמשך, מתעניין רבי ינאי במה זכה האיש לכבוד מלכים זה לשבת, להסב ולסעוד על שולחנו של רבי ינאי. אמר לו: למה זכית למיכלא על פתורי? אמר לו: מימי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרא. ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין, ולא יהבית שלמא ביניהון. הגיב רבי ינאי ואמר: כל הדא דרך ארץ גבך, וקריתך כלבא?! קרא עליה "ישם דרך", דשיים אורחיה, סגי שוי!

 

האדם נברא עם זולתו מקשה אחת לא רק תיאורטית אלא הלכה למעשה. ממילא, מחוייב הוא לחלוק עם חבריו, את מה שיש לו, את שזיכהו ה′. שכן, על דעת כן ניתן לו, מה שיש לו. משל למה הדבר דומה: לאחד שראה את חברו לעבודה סועד במסעדה יוקרתית לתמיהתו של הלה, אמר לו כי הנהלת המפעל משלמת על הוצאות סעודתו. כששמע זאת חברו הזמין סעודה כיד המלך וכשבא להנהלת המפעל עם החשבונית לקבלת החזר על הסעודה. הופתעו מהחוצפה. ויהי כמשיב: הרי לשמעון אתם משלמים! השיבו לו אנשי ההנהלה כי שמעון הוא איש המכירות של המפעל ועוסק בקידום המכירות שלנו. במסעדה הוא מקיים שיחות עבודה. ואנו מחייבים אותו לעשות כן לכן אנו מממנים את סעודותיו. אבל אתה, שהינך סועד להנאתך, מדוע תחשוב כי נממן את ארוחותיך?

הנמשל מתבקש. חשוב שאדם ירכוש לו בית מרווח, יפאר וישכלל אותו. ואדרבה, מן השמיים מעוניינים בכך, כביכול. אבל לא לחנם! תעשה הכל להצלחת עסקיך, משום שרק כך תוכל לסייע ולהעניק ממה שחנן אותך ה′.

 

זוהי כוונת הכתוב: "וזה מעשה המנורה מקשה זהב. עד ירכה, עד פרחה, מקשה היא". במנורה אסור להטליא טלאים, אין להדביק שני חלקים באופן מלאכותי. אך לא רק במעשה המנורה זה כך, כותב הספורנו, כי אם גם בחיים המעשיים אין לו לאדם להתרוצץ בין שני קטבים: זה שלי, וזה ל-ה′. אדרבה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים!

 

במדרש מופיע הסיפור הבא: מעשה ברבי שמעון בן חלפתא, שבא ערב שבת ולא היה לו, מאין להתפרנס. ויצא לו חוץ מן העיר, והתפלל לפני האלוקים, וניתנה לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני. ופרנס אותה שבת אמרה לו אשתו: מהיכן אלו? אמר לה: ממה שפרנס הקב"ה! אמרה: אם אין אתה אומר לי, מהיכן הן, אינני טועמת כלום! התחיל מספר לה. אמר לה כך: נתפללתי לפני האלוקים, וניתן לי מן השמים. אמרה לו: איני טועמת כלום, עד שתאמר לי שתחזירה עד מוצאי שבת. אמר לה: למה? אמרה לו: אתה רוצה שיהא שולחנך חסר, ושולחן חברך מלא?! והלך רבי שמעון והודיע מעשה לרבי. אמר לו: לך אמור לה: אם שולחנך חסר - אני אמלאנו משלי! הלך ואמר לה. אמרה לו: לך עמי למי שלמדך תורה! אמרה לו: רבי, וכי רואה אדם לחברו לעולם הבא?! לא כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו?! שנאמר: "כי הולך האדם אל בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים". "עולמים", אין כתיב, אלא "עולמו"! כיון ששמע כן הלך והחזיר. רבותינו אמרו: הנס האחרון גדול מן הראשון! כיוון שפשט ידו להחזירו, מיד ירד המלאך ונטלה הימנו.

דבר גדול למדה אותנו אשתו של רבי שמעון בן חלפתא: שם למעלה כל אחד חי לבדו. לא כן בעולם הזה. כאן אנו חיים יחדיו, ביחד! כאן אין האדם ממצה את עצמו אלא אם כן הוא חש שהוא מקשה אחת עם זולתו. וכלשון הרמב"ם שטבעו של האדם להיות חברותי.

 

תפישת עולם זו מגלה כמו כן אחיו של קצות החושן בכותבו: כי כן דרך כל משכיל, יתאווה להודיע לזולתו, מכל מה שישיג וישכיל מעוצם בינתו. והוסיף בשם מוהר"י מוסקיטו ז"ל, שאם היה אפשר לאדם, עלותו השמימה לראות בצבאות מעלה סדרם וישרם, לא היה מתענג בהשגתו, עד שובו הנה לספר לחבריו את המראה הגדול ההוא. וכן כתב רבנו יונה: כשהדברים טובים בעיני האדם, ויש לו חשק לאומרם.

המשותף של כל הקביעות הללו, הוא, כי מבחן האחידות והאחדות ביהדות איננו נחלת התיאוריה בלבד, אלא הם מתבטאים בחיי המעשה.

בעולם המדע הנזק שהפרט יכול לגרום לכלל ברור הוא. אם זה בעישון, התמכרות ואף אם הנזק הוא במרחק של קילומטרים שבסופו של דבר יפגע בכלל העולם כמו שימוש בתרסיסים למיניהם הפוגעים בשכבת האוזון.

 

בעולמנו הרוחני בורא עולם קבע וקובע את ההתאמה ביננו ובין הטבע. ומה שנראה לנו כנוגד את הטבע אינו אלא מחזה תעתועים. "המקשה" אותה הזכרנו, רלוונטית, אפוא, גם בקיום המצוות. שהרי גם הם שייכות לעולם המעשה. אבל "איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת!"

 

דוקא בתקופתנו שתורת ישראל עומדת על כף המאזניים, ונעשה נסיון לקרוע חלקים מארץ ישראל, נקום כולנו כאחד ונשבע בקול גדול: "שמע, ישראל, ה′ אלוקינו ה′ אחד!" עם ישראל הוא עם אחד, יחיד ומיוחד וכלפיו מתייחסים דברי המדרש: אגודה של קנים, אין אדם יכול בבת אחת לשוברם. אחת אחת - אפילו תינוק יכול לשוברם. ובמדרש תהלים: אומה נכנסת ואומה יוצאת, והארץ לעולם עומדת - אלו ישראל, היושבים בארץ ישראל ונוהגים על פי תורת ישראל. ה"מקשה" שבמנורה מלמדת, כי יש לדאוג למקשה חברתית, רוחנית דתית.

 

עתה משתלבת קביעתו של רש"י על הפסוק: "ויעש כן אהרן, אל מול פני המנורה, העלה נרותיה". ופירש רש"י: להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. מאי קא משמע לן? פשיטא! מדוע שישנה? אין חידוש בכך שלא שינה לגריעותא אלא החידוש הוא בכך שלא שינה למעליותא!

מלמד שלא שינה! אהרן צמוד למשימה הקדושה. והיא לעשות רצונך בלבב שלם! ישנם מצבים בחיים שקשה לו, לאדם, שלא להביע את הפאן האישי, את הסממן הפרטי. רצונו להטביע את חותמו בדבר. אבל אהרן הבין כי הוא ממלא שליחות ורצון אלוקי. וממילא אין לשנות לא לטוב ולא למוטב!

 

"וזה מעשה המנורה מקשה זהב" - "מקשה" זהו גם לשון קושי, אין זה קל! הקב"ה מבקש ללמדנו כי יש להקפיד על מקשה אחת לא רק במעשה המנורה אלא גם בחיי היום יום, בחיי המעשה!