טז' אלול ה'תש"עט 16/09/2019
שם משתמש
סיסמה

פרשת נשא

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קפיצת הדרך

פרשת "נשא" עוסקת בנושאים רבים ומגוונים. אחד הנושאים בהם הפרשה עוסקת הוא פרשת הנזיר. הכתוב מזהיר את הנזיר: "כל ימי הזירו ל-ה′, על נפש מת לא יבא". וכתב בעל הטורים: לומר לך, שאם תשרה עליו שכינה מחמת נזרו, שלא יאמרו שהוא דורש אל המתים. ומוסיף: ל′ פעמים כתיב נדר ונזירות בפרשה, דסתם נזירות שלושים יום וכן גם "יהיה" עולה שלושים.

לדעת בעל הטורים מגלה לנו תורתנו הקדושה שהאדם מסוגל ויכול לעלות ולהתעלות לספירות רוחניות עצומות תוך זמן קצר מאוד. שכן, סתם נזירות שלושים יום וכפי שדרש בעל הטורים מרמזי הכתובים. ותוך זמן קצר זה מסוגל האדם להגיע לרמה גבוהה של גילוי שכינה, עד כי הסובבים אותו יחשדוהו כי הוא דורש אל המתים.

ואכן הכתוב מדגיש: "כי נזר אלוקיו על ראשו". ויתכן, שהביטוי "נזיר" נגזר מן השורש "נזר". וכעין פירוש האבן עזרא את הפסוק: "כי יפליא לנדור" - יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם.

 

כמות ואיכות

 

איך זוכה אדם בזמן כה קצר להגיע למדרגות רוחניות גבוהות ועצומות כאלה? יתר על כן, ישנם אנשים רבים עלי אדמות, אשר אינם שותים יין ומגדלים את שיער ראשם ובכל זאת הינם טובעים ברפש הבלי העולם! מהו, אפוא, הסוד הגדול?

התשובה לכך היא לאו דוקא האקט של הנזירות כי אם השלב הטרומי. השלב שקדם לקבלת הנזירות: המחשבה, השיקול, ההחלטה. לשלבים אלו חשיבות רבה בעיצוב אישיותו של האדם.

בעולמנו הרוחני המדיד איננו הכמות, כי אם האיכות. הפער בעולם זה יוצר מהות שונה לחלוטין. שלא כמי שיש לו סכום כסף מסוים ולחברו יש פי שניים, פער זה הוא מספרי. אך שני אנשים שהאחד סגי נהור וחברו פקח בשני עיניו, הפער ביניהם איננו חומרי בלבד והפקח איננו עשיר מחברו רק במציאות אברי הראיה.

הוא הדין בנידון דידן, בנזירות. נזירות היא מדריגה גבוהה, אף אם היא מוגבלת לזמן קצר, לשלושים יום. בימים אלו הנזיר מצדיק את התואר: "כי נזר אלוקיו על ראשו". וזהו שאמר בעל הטורים: שאם תשרה עליו שכינה.

 

 

נבכי הנפש

 

הנזיר הוא דמות הירואית שהגיעה להישגים רוחניים גבוהים ביותר. אם כן מהו, אפוא, מקור החשד בו? קשה הוא החשד העולה נגד הנזיר: שאם יותר לו להסתובב בין המתים, הוא עלול להחשד כדורש אל המתים. היתכן?!

חז"ל העידו ברוח קודשם: אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו. והגמרא מציינת: כי נח נפשיה דרב הונא . . . פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו, שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה. ופרש רש"י: שאין שכינה שורה בחוץ לארץ.

כלומר השכינה אינה שורה על כל אדם מהשורה. שכינה שורה על אדם בעל שאר רוח. והנה הנזיר, אישיות רצינית, ערכית והוא נחשד כי דורש הוא אל המתים!

מכאן אנו לומדים מעט מנבכי הנפש הגנוזים באדם. באדם גנוזים כוחות טמירים. עולמות כבירים מחד גיסא ושאול תחתית מאידך גיסא. בעולם הקטן המכונה אדם ישנם עולמות מנוגדים. ואישיותו של האדם נקבעת על פי תוצאות המאבק שביניהם. תוצאות המערכה משרטטת לפנינו את האישיות העומדת מולנו. לאדם יש פיצול אישיות. מצד אחד הריהו מסוגל להגיע לספירות עליונות במדרגה נבואית, ומאידך גיסא, יכול הוא לבוסס רגליו ברפש. בדבר זה הבחין בעל הטורים, וחשף בפנינו את כוחות הנפש הסותרים זה את זה, והנמצאים במאבק עקש ומתמיד בתוך כל אחד ואחד מאיתנו.

דוד המלך, ע"ה, פנה אל ה′ בהבעת משאלה: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". דוד המלך אומר כי יודע אני, שיש בתורה נפלאות, אך עיני מכוסות. לכן הנני מבקש ממך: אנא, "גל עיני ואביטה, נפלאות מתורתך!" בתורתנו הקדושה ובחז"ל ישנן דוגמאות רבות המעידות נכוחה על המאבק המתנהל בעולמו של האדם.

 

אליה וקוץ בה

 

במגילת רות, הנקראת בתקופה זו, מסופר על ערפה שהפנתה עורף לחמותה בשלב מסויים. הכתוב אומר: "ותשנה קולן ותבכינה עוד". ומעיד המדרש: תשש כוחן. שהיו מהלכות ובוכות. גם ערפה כאחותה רות, הפצירה רבות בנעמי להצטרף עמה. אך בסופו של דבר: "ותשק ערפה לחמותה". ערפה הולכת, ונעמי מביטה אחריה בצער. בניגוד לאמור קודם כי: "ותשק להן ותשאנה קולן ותבכינה". הפעם לא נזכר כבר, כי השיבה לה נעמי גם היא בנשיקה. ערפה מתרחקת אל גבול מואב ובו זמנית, שינתה כיוון בחייה. ואומר המדרש: אמר רבי יצחק: כל אותו הלילה שפרשה ערפה מחמותה נתערבו בה ערוות גויים של מאה בני אדם. הדא הוא דכתיב: "והוא מדבר עמם . . . ממערכות פלישתים". ובפסוק זה הכתיב הוא: "ממערות פלישתים". ודרשו חז"ל שם נוטריקון: מאה ערלות פלישתים שנתערו בה כל הלילה. רבי תנחומא אמר: אף כלב אחד דכתיב: "ויאמר הפלישתי אל דוד: הכלב אנוכי?!". ערפה נוסקת ונופלת נפילה איומה. והגמרא אומרת: ולמה נקרא שמה עורפה? שהכל עורפים אותה מאחוריה. ופרש רש"י: הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף.

דוגמא דומה ויסוד זהה רואים אצל קין. קין זוכה לדבר עם ה′, ו-ה′ מדבר עמו. והנה הכתוב מעיד כי: "ויאמר קין אל הבל אחיו . . .". וכותב בתרגום יונתן בן עוזיאל כי קין אמר להבל אחיו: לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למפרעא מן רשיעיא. ומעיד התרגום כי: ועל עסקי פתגמיא האילין הוו מתנציין. אחרי התגלות ה′ לקין, עומד קין ומכחיש את קיומו.

כזה היה עשו. לעשו יש זכויות יתר על יעקב אבינו בשני מישורים: כיבוד אב ואם וישיבת ארץ ישראל. והמדרש מגולל באריכות רבה מסכת עתירת הילה של כיבוד אב מצד עשו: אמר רבן שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמש בבגדים מלוכלכים. ובשעה שהייתי יוצא לדרך, הייתי יוצא בבגדים נקיים. אבל עשו, בשעה שהיה משמש את אביו, לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות. הדא הוא דכתיב: "אשר אתה בבית". וכן אומר המדרש: אמר רשב"ג: לא כבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי, ומצאתי שכבד עשו לאביו יותר ממני.

ומנגד אומרת התורה על עשו: "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה". פסוק זה נדרש על ידי חז"ל שקבעו כי חמש עברות עבר אותו רשע באותו היום. זאת ועוד, עשו ממאן לפגוע ביעקב מפני כבוד אביו, אך משתוקק מנגד: "יקרבו ימי אבל אבי". שוב ניתן לראות את המאבק הניטש בין הכוחות המנוגדים שבאדם.

 

מאבק דומה מתחולל אצל בנו של עשו, אליפז. הכתוב מציין: "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". ופרש רש"י: מהי סבת בכיו של יעקב? לפי שבא בידיים ריקניות. אמר: אליעזר, עבד אבי אבא, היו בידיו נזמים וצמידים ומגדנות. ואני, אין בידי כלום. לפי שרדף אליפז בן עשו במצוות אביו, אחריו, להורגו והשיגו. ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר לו: מה אעשה לציוויו של אבא? אמר לו יעקב: טול מה שבידי, והעני חשוב כמת. אליפז נקרע בין שני העולמות. כיצד עולה בדעתו של תלמידו המובהק של יצחק לבצע מעשה כה שפל? ואיך אפשר הדבר, שאדם הולך לקיים מצוות כיבוד אב ואם ותוך כדי דיבור הוא מסוגל לרצוח?

 

ירבעם בן נבט מקטיר לעבודה זרה. והנביא מזהירו. ולפתע: "וישלח ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר: תפשוהו! ותיבש ידו . . .". ירבעם מתחנן לנביא: "חל נא את פני ה′ אלוקיך". ופרש רש"י: ולא אלוקי. ירבעם רואה כי איום הנביא התממש אך אין זה מונע ממנו לאטום את ליבו והוא עומד ומחזיק בטומאתו.

 

בספר ירמיהו מסופר על מאבק בין ירמיהו לנביא השקר חנניה בן עזור. וירמיהו מבטיח: "ויאמר ירמיה הנביא אל חנניה הנביא: שמע נא חנניה! לא שלחך ה′! ואתה הבטחת את העם הזה על שקר. לכן, כה אמר ה′: הנני משלחך מעל פני האדמה. השנה אתה מת כי סרה דברת אל ה′. וימת חנניה הנביא בשנה ההיא בחדש השביעי". והקשה רש"י על אתר: והלא אין חדש שביעי מן השנה! אלא מת בערב ראש השנה וצווה לבניו, שיקברוהו לאחר ראש השנה ולא קודם. ויעלימו את מיתתו אותו היום, כדי לעשות נבואת ירמיהו, שקר.

 

בוצע ברך נאץ ה′

 

למרות שהאדם נפגש עם ה′ ורואה בעליל את ידו, אין הוא מוכן להודות בכך. יתר על כן האדם מגייס תימוכין מהתורה ועוטף את התנהגותו במעטה של אידאולוגיה. וכך כותב הרמח"ל בבאור חלק הזהירות. שההולך בחושך טועה בשתיים: אחת, אין הוא רואה את התקלה ונכשל. שנית: הוא טועה טעות אופטית וחושב את הבור לדרך ואת הדרך לבור. וכך גם הוא זה שהולך בחשכת יצרו. וכך הוא כותב: והטעות השני, והוא קשה מן הראשון הוא שמטעה ראייתם. עד שרואים הרע, כאילו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע . . . אלא שנראה להם למצוא ראיות גדולות ונסיונות מוכיחים לסברותיהם הרעות ולדעותיהם הכוזבות. וכן כותב ה"משך חכמה": דמי שמביט בתורה בשרירות לבו, יאמר כי כתוב בה באופן אחר מהאמת. כי הרצון יטה לבבו לעקור דברי אלוקים חיים ולפרש אותם, באופן אשר יסכים לתאוותו וזדונו. ובמקום אחר כתב: כי הטועים בעבודת גילולים היו מכניסים דבריהם לאמר, כי התורה כיוונה לזה, עד שהשומעים אומרים: אילו כיון זה הכותב, חלילה, הם דברי נבלה וכו′

 

יצר לב האדם

 

היצר מעוות את הראיה הפרופורציונית של האדם. ובהערכת נתונים יש בה כדי לסייע בעימות המתמיד שבין הכוחות המנוגדים שבאדם.

הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. מאחר ואדם גדול יכול לגבור בקלות על היצר הרע "הרגיל" ולכן הוא מקבל יצר בעוצמה גדולה יותר, בכדי שתעמוד לפניו זכות הבחירה. אך מהגמרא משמע שזה כולל גם מאבק קשה יותר.

הגמרא מספרת על אביי כי שמע על איש ואשה שהחליטו ללכת יחד בדרך, שהיוותה חלק ממסלול משותף. אביי חשד פן יכשלו בדרך לכן הלך אחריהם על מנת להיות לשומר פן יחטאו. ובהגיעם לפרשת דרכים נפרדו זה מזה ולא חטאו בכי הוא זה. אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה, לא הוה מצי לאוקמי נפשיה. כלומר אביי היה מלא התפעלות מהאיפוק הרב ומעמידתם האיתנה של השניים, שלא התפתו לחטוא. והצהיר בצער כי אילו הוא היה, וכלפי עצמו התכוון בלשון סגי נאור, וכדאיתא ברש"י שם, אילו הוא היה במקום האיש לא היה עומד בפיתוי. כך הביע אביי צערו בתחושה של מהו ערכו של האדם. עד שהרגיע ההוא סבא ואמר לו: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו.

 

נסיון ובזיון

 

מוסר ההשכל הוא, התרחקות מהנסיון לבל נגיע לידי ביזיון וכפי שנהג יוסף. הפסוק אומר: "בצאת ישראל ממצריים, בית יעקב מעם לועז". והמדרש דורש אותו כך: "הים ראה וינס" - מה ראה? ארונו של יוסף יורד לים. אמר הקב"ה ינוס מפני הנס. שנאמר: "וינס ויצא החוצה". אף הים נס מפניו.

המדרש אומר כי יוסף קבל את שכרו בחייו. ומה מקום לשכר נוסף? יתר על כן, משמע שהשכר בעבור "וינס ויצא החוצה" גדול לאין ערוך מכל השכר שניתן עד כה. ברם, כאן למד אותנו יוסף יסוד חשוב: כל הבזיון היה כדאי ובלבד שלא להתעכב רגע נוסף עם אותה מרשעת, פן יכשל וימעד ויתפתה.

עקרון דומה חושף בפנינו הגר"א ביחס לשמשון. הכתוב אומר: "וירד שמשון ואביו ואמו תמנתה, ויבואו עד כרמי תמנתה. והנה כפיר אריות שואג לקראתו, ותצלח עליו רוח ה′ וישסעהו כשסע את הגדי ומאומה אין בידו. ולא הגיד לאביו ולאמו את אשר עשה".

שואל הגר"א הרי אביו ואמו נלוו אליו ואם כן היאך לא ידעו ולא ראו את הארוע הזה של הכאת הארי? ותרץ: שמשון היה נזיר. ולכן בהגיעם לכרם, הוריו יכלו לקצר דרכם בתוך הכרם, אך הוא עקף את הכרם ואז נקרה הארי בדרכו, כך שהוריו לא ידעו מכל וכל. וכשאדם עוקף ומקיף הוא ניחון בכוחות עצומים לגבור על הנקרה בדרכו.

לכן התביעה כלפי האדם היא: מדוע לא עקפת? אין שואלים אותו מדוע נפלת? האדם נתבע מדוע הוא נגרר. מדוע הוא הגיע למצב שבו אין לו שליטה עליו.

וכן ראינו שיעקב אבינו, ע"ה, בהוכיחו את שמעון ולוי אמר: "ארור אפם כי עז!" מעשיהם כבר היו פועל יוצא. אך כעסם ראוי להשמצה ולהוקעה וכן בראובן: "פחז כמים אל תותר".

 

הרב אליהו לאפיין בדרשתו לפרשת "ויחי" המשיל זאת לשני בני אדם שנתפשו בעברת זיוף מטבעות. האחד שבידו נמצאו המטבעות המזוייפות הורשע ונידון לחמש שנים. והשני שבידו נמצאה מכונת הצילום הורשע ונידון לעשר שנים. מובן, שהשני התלונן ורטן. אך הוסבר לו כי הוא מקור הפשע.

 

לכן בנזירות יש מעלה. אך קביעת בעל הטורים היא כי תתכן אפשרות כזאת, שנזיר ה′, אשר היה לקדוש עליון וזכה לגילוי שכינה. ובכל זאת עלול להיות דורש ל המתים, או על כל פנים להחשד בכך. לכן הקדימה התורה תרופה למכה: "על נפש מת לא יבוא".

הרמב"ן קובע, כי החטאת שמביא הנזיר ביום מלאת ימי נזרו מבטאת ומביעה את תחושת האכזבה מן הנזיר. כי על דרך הפשט, כי האיש הזה חוטא בנפשו במלאת הנזירות. כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת ה′, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלוקיו. ולכן הריהו נזקק לכפרה לכפר לו בשובו להטמא בתאוות עולם.

נמצא כי מי שלא היה נזיר לא נזקק לחטאת זו. אך, מהנזיר הציפיות גדולות יותר. וגודל האכזבות כגודל הציפיות.

 

ההפנמה

 

לכן עקר עבודת האדם מבוססת על "וידעת היום והשבות אל לבבך". וכתב היעב"ץ שאלמלא נגזר על המת שישתכח מן הלב, לא היה בכח האדם לחיות מכח ידיעה זו אף לא לרגע אחד. אך אין ערך לידיעה השכלית מבלי להשיבה אל הלב.

המרחק בין השכל לבין הלב הוא לעיתים כמטחווי קשת. והם המאבקים שהזכרנו לעיל.

האדם חייב להפעיל כל העת את הרגש בעבודת ה′. כי הלב הוא מקום הרגש, הוא המנווט את האדם. לכן נאמר: וידעת היום. אך אין זה די אלא גם "והשבות אל לבבך". זוהי המערבולת שבנפש האדם. אך זוהי גם עוצמתו.