טו' אלול ה'תש"עט 15/09/2019
שם משתמש
סיסמה

מעשה אבות סימן לבנים

 

 

*הנסיון הראשון של אברהם:
*האמונה מתוך הטבע:
*העוצמה של הנסיון היומיומי:
*גודל הנסיון של יוסף:
*מדוע נסיון העקדה מיוחס בעיקר לאברהם:

 

 
 
*הנסיון הראשון של אברהם:
     "ואברם בן-חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן".
הנושא המרכזי של פרשתנו הוא שאבי האומה המגיע לארץ-כנען ועובר משברים שונים, עד אשר ידו גוברת והוא יכול לשבת בה בשופי. כל המאורעות העוברים עליו, סימן הם לאשר יקרה לבניו אחריו, בני-ישראל במשך הדורות.
וכשם שאברהם אבינו הצליח בסופו של דבר, כך גם ישראל, סופם יהא שהם יהיו נוחלי הארץ עדי-עד.
     בתורה אין מסופר על אירועים, אשר קדמו לנסיון הנדידה שנתנסה בו אברהם אבינו בפרשתנו. ואכן רבנו בחיי, על התורה, רואה בנסיון זה את הנסיון הראשון שבו נתנסה אברהם אבינו.
ואולם המדרשים חלוקים בזה.
ובכן, ראה זה פלא. ההיכרות הראשונה שלנו עם אברהם אבינו היא בגיל שבעים וחמש, ללא מתן רקע קודם כמו אצל נח, למשל.
וכך אומרים חז"ל: מדוע נקרא אברהם העברי? מפני "שכל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד". כל בני דורו, לרבות הוריו, היו עובדי אלילים, והאיש אברהם צועד נגד הזרם.
הגמרא בעבודה זרה עומדת על האבחנה בין דג טהור לדג טמא בקבעה שלדג טהור יש עמוד שדרה. כזה היה אברהם אבינו עליו השלום.
     עוד אומרת הגמרא בנדרים: "בן ג′ שנים הכיר אברהם את בוראו שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי חושבניה (=גימטרייה של עקב) מאה ושבעין ותרין". עק"ב שנים שמע אברהם בקול ה′ מתוך קע"ה שנות חייו.
והרמב"ם כתב: "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן... ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו."
כלומר הוא התחיל לחפש את ה′ בהיותו בן שלוש ובהגיעו לגיל ארבעים נגמלה הכרתו. וכך הולך ומונה שם הרמב"ם את שלבי התפתחות הכרתו של אברהם אבינו בבורא יתברך, עיין שם.
 
 
*האמונה מתוך הטבע:
וכן מובא בבראשית רבה: "...אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם."
     ההדמיה של העולם כבירה דולקת לומר לנו, שהעולם איננו דומה לארמון דומם, כי אם לבירה פועלת. כל העולם כולו נמצא בתנועה, כדור-הארץ נמצא בתנועה מתמדת סביב צירו וסביב השמש בכיוון קבוע ובזמן קצוב. הכל נמצא בתנועה, דינאמיקה כללית. והייתכן, שלכל זה אין מנהיג?!
     והנה תחת תחושה כזו שומע אברהם אבינו את הקריאה המהדהדת הקוראת לו :"לך-לך!" אל תעמוד במקום. "במקום דרוך" היא פקודה טובה בתס"ח הצבאי, אך לא בחיים. לך-לך! עליך להתקדם לשאוף יותר.
     קיים עוד מאמר ידוע בבראשית רבה המתאר את שבירת הצלמים על-ידי אברהם בבית החרושת של תרח אביו. אברהם הוזמן לחקירה אצל נמרוד ושם התפתחה השיחה הבאה:
נמרוד: השתחווה לאש ותנצל!
אברהם: אולי למים הגוברים על האש.
נמרוד: בסדר.
אברהם: אולי לענן הטעון מים.
נמרוד: אכן.
אברהם: ואולי לרוח המפזר את הענן?
נמרוד: או קיי.
אברהם: ואולי לאדם העומד בפני הרוח? וכאן העלה אברהם את חמתו של נמרוד שהגיב שהוא עצמו עובד את האש, ולכן הוא מוסרו לדין לפני אלוהיו ופונה אל אברהם בלעג: הבה ונראה אם אלוקיך יצילך.
     וכאן כדאי להצביע על הקו הדק המבדיל בין אברהם לאחיו הרן. גם הרן עמד בנסיון זהה לזה של אברהם, אך לא יצא חי מה"עסק", מדוע? מכאן רואים שרק מי שמוכן באמת ובתמים למות על הכרתו, הרי זו מסירות נפש אמיתית. הרן לא היה מוכן להקריב את נפשו. אין זו מן החכמה לדבר על מסירות נפש. אברהם אבינו היה נכון לה הלכה למעשה.
כך אדם יכול לדבר הרבה על מסירות נפש למען ארץ ישראל וכו′ וכו′, השאלה מה הוא מוכן לעשות בפועל. מה ערך יש לכך, אם אצלו האמירה היא בגדר הלכה ואין מורים כן? מסירות נפש, איננה מושג שבתיאוריה.
 
 
*העוצמה של הנסיון היומיומי:
הנה בהמשך פרשתנו אנו מגיעים למסכת נסיונות חדשה. נסיונות חדשים, אך קטנים בהיקפם, בתקפם, בדרישתם ממה שנתבע אברהם אבינו באור כשדים. ולכאורה לא מובן מה הצורך בנסיונות הקטנים הללו על רקע הנסיון הגדול ההוא?
     שתי תשובות בדבר, והאחת כרוכה בזרועות חברתה.
הראשונה פותחת בשאלה: למה יש ההתעלמות המוחלטת של התורה, מהנס ומהנסיון שהיה באור כשדים. ברם, התשובה לכך כמוסה בדברי הרמב"ן בפרשתנו. הרמב"ן עומד על הדגש של: "מעשי אבות סימן לבנים". תורתנו הקדושה מלמדת אותנו ללכת לאורו של אברהם אבינו עליו השלום. והחכמה והחינוך של התורה היא שעלינו לעבוד את ה′ דווקא בחיים היומיומיים ולאו דווקא לאורו של נס. על-כן מפורטים דווקא הנסיונות שאינם נסיים.
     זאת ועוד, יש והאדם מתרומם בבת אחת ומתמודד .אך נסיון תמידי הוא דבר הקשה שבעתיים. כי אדם בנוי בדרך-כלל למלחמת גרילה רגעית עם יצר הרע אך איננו בנוי למלחמת התשה. 
ואם גם בזה הריהו עומד בגאון הרי זה דבר גדול. והדברים הללו מוכחים בחז"ל.
     המשנה באבות קובעת: "והכל לפי רֹב המעשה", לא נאמר לפי גודל המעשה. וכבר עמד הרמב"ם בפירוש המשניות על ההבחנה הזו שבין רוב לגודל וכתב: "שאין המידות הטובות נקנות על-פי גודל המעשה, אלא בריבוי מספר המעשים. והוא, שאין המידות הטובות נקנות אלא כשהאדם חוזר על המעשים הטובים פעמים רבות, ובכך נקנית לאדם תכונה לכך. לא כשיעשה האדם מעשה גדול אחד ממעשי הטוב, כי באותו מעשה לבדו, לא תקנה לו תכונה לכך."
המשל לזה: שאם נתן האדם למי שראוי לכך אלף דינרים. על ידי מתן אלף דינרים לאדם אחד בפעם אחת, לא תקנה מדת הנדיבות, כשם שהיתה נקנית למי שמתנדב אלף דינרים באלף פעמים ונתן כל דינר מהם בדרך נדבה. לפי שזה חזר על פעולת הנדיבות אלף פעמים ונקנית לו תכונה חזקה, וזה היתרון של הקביעות ועוצמתה על האדם יותר מהתעוררות גדולה ורגעית למעשה טוב.
וזהו עניין אמרו: הכל לפי רוב המעשה ולא על-פי גודל המעשה.
     אדם יכול לדבר הרבה על ספורט, אך מזה לא יצא ממנו ספורטאי. לכל היותר יהיה "שחקן ספסל" פשוטו כמשמעו. רק האימון היומיומי, הרצוף, הוא זה שמחשל, מחזק ומאמן. וזהו ה"סימן לבנים" שאנו יורשים מ"מעשי אבות", מאברהם אבינו.
     הנסיון של אור כשדים הוא חד- פעמי, רגע של התרוממות רוח. מה שאין כן הנסיונות האחרים הם נסיונות מתמשכים, רציפים, יומיומיים, אולי שגרתיים אך דא עקא, דווקא כאן נבחן האדם.
ומדוע זה כך? כי, כאמור האדם בנוי למלחמה חד-פעמית ביצרו, אך לא למלחמה מתמדת רציפה. וכאמור לעיל בפירוש הרמב"ם למשנה. וממילא שם יש לו יכולת להתעצם ולבנות קומה גבוהה יותר באישיותו.
 
 
*גודל הנסיון של יוסף:
     ראייה נוספת יש בילקוט שמעוני העוסק ב"צאת ישראל ממצרים". הכתוב אומר: "הים ראה וינס" שואל המדרש: מה ראה? ומשיב: ארונו של יוסף יורד לים. אמר הקב"ה: ינוס הנס מפני הנס. שנאמר: "וינס ויצא החוצה". אף הים נס מפניו.
וראה זה פלא: יוסף קיבל את שכרו בחייו וכדאיתא בבראשית רבה, כל אחד ואחד מאיבריו של אותו צדיק קיבל פיצוי הולם, ולכאורה הקב"ה "סגר" עם יוסף את החשבון כבר בחייו. אם כן מהו פשר יתרת החב, שהים נס מפני ארונו של יוסף?
     יתר על-כן, על פניו לא מובן מדוע "וינס ויצא החוצה" הוא מבצע נועז, עד כי הוא ראוי לשכר כה מופרז כקריעת ים-סוף?
     התשובה על שאלה זו מלמדת אותנו כלל גדול בחיים ובעקבותיו כלל נוסף. והיינו, מוטל על האדם להתרחק ככל האפשר מן הנסיון, ומבצע זה שווה גם את הביזיון של "ויעזב בגדו בידה". ואכן הרמב"ן על התורה עונה על שאלה המתבקשת: וכי לא היה כוחו גדול משלה?!
אלא הוא אשר ענינו ואמרנו: הביזיון הגדול הזה עם כל עוצמתו, מתעצם באין שיעור כאשר הוא בא כחלק מנסיון מתמשך של שהייה במחיצתה של אותה "קלאפטע".
מסקנה: אין האדם בנוי למלחמה מתמשכת ביצרו. רק למלחמת גרילה ולא למלחמת התשה.
 
     מבחינה זו גם קריעת ים-סוף היא כזו. שכן עיקר הקושי שם הוא "נצבו כמו-נד, נזלים". דהיינו עמידת המים כמו נד, כאופן מתמיד ולא הקריעה החד-פעמית.
וכבר בארנו בכמה הזדמנויות את הקשר בין חיי הנישואין לקריעת ים-סוף במימרת חז"ל: "וקשין לזווגן כקריעת ים סוף".
     ומובא בגמרא עבודה זרה: שר′ חנינא ור′ יונתן היו הולכים בדרך. הגיעו לשני שבילים: אחד של עבודה זרה ואחד שבו בית-זונות. האחד הציע לעבור בשביל שליד בית עבודה זרה, כי חכמים בטלו את היצר לעבודה זרה. השני הציע: אדרבה, נעבור בפתח בית-זונות ונשבור את היצר. הקשה חברו: וכי יש לך תעודת ביטוח לכך?! השיבו החבר: כן! "מזמה תשמר עליך, תבונה תנצרכה". כלומר התורה, שאנו לומדים, תגן עלינו.
     מסקנה: תעודת הביטוח היחידה הבאה בחשבון היא התורה וכולי האי ואולי.
אך כל זה בתנאי שהאדם יודע להעריך אותה.
 
כשילד קטן רואה את אביו נוטל גמרא מספריה שבבית, הוא חושב: אבא מוציא סידור גדול. וכך מובא מעשה בשמש עם-הארץ ששמע מפי הגבאים, שהם עומדים לערוך מגבית לכריכת הש"ס. קם והציע הצעת ייעול חסכונית: כדאי שנחתוך את הש"ס לשניים ואז נקבל משניות... הוא תפש שתוכן הספר תלוי בגודלו או בקוטנו. על-כן אם נקצץ את הספר הגדול נקבל משניות. ועל-כגון דא נאמר: "אדם ביקר ולא יבין...".
הוא איננו מסוגל להעריך את היקר שברשותו.
   
 
*מדוע נסיון העקדה מיוחס בעיקר לאברהם:
 הגמרא בכתובות אומרת: "אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא". אלו שמסרו נפשם ונפלו לכבשן האש, אילו היו מענים אותם עוד קמעה, היו נשברים, ולא היו עומדים בנסיון. לכן נתנסה אברהם אבינו בנסיונות של נדודים, רדיפה, סבל והרפתקאות על-מנת לבחון אותו: היעמוד גם במשך ימים רבים? וכך היה עד כי רק לנוכח הנסיון העשירי, נסיון העקידה, הגיב ה′ בוודאות: "עתה ידעתי, כי-ירא אלקים אתה".
     זוהי הבחינה האמיתית שלנו בחיים. הבחינה האמיתית על טוב האדם היא המעשה. ורק מתוך המעשה הקל היומיומי הבא לתומו מתוך השטף האדיר של גלי החיים ומתוך הסח הדעת, בלי נטיות, בלי תערובת. רק כך ניתן לדון על יושר הנפש המוחלט. וגדולה וקשה היא הנהגת תהלוכות החיים התדירה, יותר מאשר פעולה אחת של מסירות נפש, שיכולה לנבוע מתוך התרגשות חד-פעמית כבירה.
וזהו אגב, הבדל בנסיון העקידה בין אברהם ליצחק. לא בכדי אנו מנציחים את נסיונו של אברהם בפרשה, ולא את זה של יצחק: "והאלקים נסה את-אברהם". שכן, אברהם אבינו נשא בקרבו את הדברים במשך שלושה ימים ואילו אצל יצחק היתה זו התרגשות חד-פעמית, התעוררות רגעית.
    וכן הזכרתי לא אחת את מקרהו של רבי חנניא בן תרדיון ותגובתו לר′ יוסי בן קסמא. זהו המבחן האמיתי, חיי היומיום.
התמדה בנוכחות בתפילה בציבור הינה נסיון שעולה בערכו מנסיון חד-פעמי, הנראה קשה יותר למראית עין.
     בישיבה ניתן ליישם את כל הלקחים הנלמדים מאברהם אבינו עליו השלום. בישיבה אין מדברים על מסירות נפש בלבד. כך בישיבת הסדר יש מסירות נפש בלי פלפולים, בעצם השירות הצבאי. ואולם עד לשם ומשם דרכנו רצופה נסיונות אישיים קטנים. אדם נבחן לא רק בעצם הנכונות החד-פעמית שלו להטות שכם, אלא בנכונותו היומיומית לשאת בעול עם הזולת. לדאוג לו למחסורו, לחברותא, ללמוד אתו, להתעניין במצבו, בהתאקלמותו. לחזק אותו, לרומם את רוחו. ועל הכל, דיבוק חברים בלימוד תורה. הלימוד מקשר, מחבר, מאחד יותר מאשר "היפוקסי".
     הרמב"ן בפרשה מאריך ומרחיב את עניין "מעשי אבות" מחובתנו ללכת לאורו של אבי האומה. ללמוד בעיון רב את אישיותו ולנסות ליישמה גם בנו, למען יהיה כיסוי לתאר "זרע אברהם", שניתן לנו. ל"זרע אברהם" זכויות רבות, וכדאיתא בדברי הימים: "הלא אתה אלקינו הורשת את-ישבי הארץ הזאת מלפני עמך ישראל ותתנה לזרע אברהם אהבך לעולם".
וכן הנביא ישעיהו כמובא בהפטרה השתמש בכינוי זה: "ואתה, ישראל עבדי, יעקב אשר בחרתיך, זרע אברהם אהבי."
יהי רצון שנלך לאורו של אברהן אבינו עליו השלום ונצדיק את הכינוי: "זרע אברהם אהבי".
* * *
קבצים מצורפים